כדי להבין את דבריו של דונלד טראמפ על הנפט של ונצואלה, כדאי להתמקד לא במה שנאמר, אלא באופן שבו הוא פועל. כשוושינגטון רוצה להשפיע על שוק האנרגיה, היא משתמשת בכלים כלכליים מוכרים; כשמטרתה פוליטית, הכללים משתנים. אז נכנסות לתמונה סנקציות, מגבלות ויצירת אי-ודאות מכוונת. במובן הזה, האמירה "אנחנו ניקח את הנפט" היא פחות תוכנית פעולה, ויותר איתות.
מה שקרה סביב שברון ממחיש זאת היטב. שברון היא כיום חברת האנרגיה האמריקאית הגדולה היחידה שממשיכה לפעול בוונצואלה, כפוף לאישורים מיוחדים ומתחדשים של הממשל האמריקאי. לפי דיווחי רויטרס, כללי הפעילות שלה השתנו יותר מפעם אחת: תחילה הותר חידוש יצוא מצומצם, בהמשך ניתנו הוראות לצמצום פעילות בלוחות זמנים קצרים, ולאחר מכן הוענקו רישיונות שמאפשרים נוכחות אך מגבילים מאוד את זרימת ההכנסות למשטר. זו אינה מדיניות שנועדה להגדיל תפוקה, אלא דרך לנהל לחץ ולשמר שליטה על קצב המעורבות.
גם עצם המשאב שעליו מדברים מסביר מדוע הפער בין רטוריקה למציאות כה גדול. הנפט של ונצואלה הוא ברובו נפט כבד ואקסטרה-כבד, משאב שדורש טכנולוגיה מתקדמת, השקעות עתק ותהליכי זיקוק מורכבים. המשמעות ברורה: גם אם נתוני העתודות מרשימים, היכולת להפוך אותן במהירות לנפט זורם לשוק מוגבלת מאוד.
כפי שמדגיש פרופ' יוסי מן במאמר שפורסם בכתב העת "הזירה", זה אינו משאב שניתן לקחת או למנף בטווח הקצר. הפקה יעילה של נפט כזה מחייבת יציבות רגולטורית, שותפויות עם חברות זרות והשקעות הון ארוכות טווח - בדיוק אותם תנאים שוונצואלה מתקשה להציע. במילים אחרות, השליטה האמיתית אינה בשדה הנפט עצמו, אלא במסגרת הפוליטית והמשפטית שמאפשרת או חוסמת את מימושו.
רמות שיא
כל זה מתרחש בזמן שלארצות-הברית עצמה אין מחסור באנרגיה. לפי נתוני מינהל האנרגיה האמריקאי, ההפקה המקומית נמצאת ברמות שיא, והתחזיות מדברות על המשך עלייה גם בשנים הקרובות. במקביל, ארצות-הברית נשענת בעיקר על יבוא משכנותיה בצפון ובדרום. במציאות כזו, קשה לראות בוונצואלה פתרון לבעיה דחופה כלשהי.
גם מבנה היבוא מחזק את התמונה. נתוני שירות המחקר של הקונגרס מראים שרוב הנפט שמגיע לארצות-הברית מקורו בקנדה ובמקסיקו, ולא דרום אמריקה. כך שהעימות עם קראקס אינו יושב על שאלת ביטחון אנרגטי, אלא על מה קורה כשכללים מופרים לאורך זמן, והאם יש לכך מחיר.
לארצות-הברית עצמה אין מחסור באנרגיה. במציאות כזו, קשה לראות בוונצואלה פתרון לבעיה דחופה כלשהי
זו לא עוד מחלוקת מסחרית נקודתית, אלא שאלה רחבה יותר של אכיפה. פסיקות בוררות בינלאומיות, ובהן ההכרעה לטובת קונוקו-פיליפס בסכומים של מיליארדי דולרים, קבעו שהפקעת נכסים בוונצואלה נעשתה בניגוד לדין, אך בפועל לא יושמה. כשהפער הזה נמשך שנים, המסר שעובר אינו רק כלכלי אלא מוסדי: הכללים קיימים, אבל היכולת לאכוף אותם מוגבלת.
שרית בן שבתלתוך המרחב הזה נכנסה סין. על פי דיווחי רויטרס, חלק גדול מיצוא הנפט של ונצואלה מופנה כיום אליה, לעיתים באמצעות הסדרים עקיפים, כחלק מהחזרי חוב ומנגנוני מימון. גם כאן, אין מדובר רק במסחר בנפט אלא בבניית תלות אסטרטגית. מנקודת מבט אמריקאית, זו התפתחות חריגה, לא בגלל היקף החביות, אלא משום שהיא מתרחשת בחצר האחורית שלה. נוכחות סינית מתמשכת באמריקה הלטינית, ובוונצואלה בפרט, נתפסת לא כעניין כלכלי נקודתי אלא כאיום על מאזן ההשפעה האזורי.
על הרקע הזה, דבריו של טראמפ מקבלים משמעות אחרת: לא אמירה על משאב מסוים, אלא על שחיקה מצטברת של כללים ועל שינוי במאזן ההשפעה, שבעיניו כבר אי-אפשר להתעלם ממנו.
שרית בן שבת, ראשת מסלול מזה״ת בן זמנינו בבית הספר לממשל באוניברסיטת רייכמן. חוקרת ערב הסעודית ומדיניות נפט ואנרגיה
