המוות המיותר של יוסף אייזנטל בהפגנה בירושלים אינו יכול להצטמצם לאירוע הנקודתי. זה סיפור גדול יותר מטרגדיה או רשלנות. הנער הזה, רק בן 14, ששילם בחייו את מחיר ההפקרות, הוא סמל הוויתור של מדינת ישראל על תושביה. הפיכה ממדינה ריבונית, שבה יש איזושהי משמעות לאזרחות, לשטח הפקר.
כמו בימים רבים בחודשים האחרונים, במשך שעות התקיימה הפגנה המונית בשכונות החרדיות בירושלים, בצפיפות מטורפת, אבל משטרה לא הייתה שם. במשך שעות הותקפו נהגי אוטובוס ועיתונאים במכות, קללות ויריקות. פחים עלו באש ושמשות נופצו, אבל איש לא נעצר. השכונות החרדיות הן אקס-טריטוריה, מקום שבו לא ידרוך פקח או שוטר, וברור שאין טעם להשליט בו סדר. שם, אצלם, מעבר להרי החושך, הכל מותר. שיפגינו איך שיפגינו. למי אכפת.
1 צפייה בגלריה
ההפגנה בירושלים, השבוע. הראשונים לשלם את מחיר האנרכיה הם האזרחים החרדים עצמם | צילום: אלכס קולומויסקי
(אלכס קולומויסקי)
רק כשנהג האוטובוס פאחרי חטיב היה תחת מצור של עשרות מפגינים, כשירקו עליו, כשאיחלו לו למות וספרו לאחור לקראת מתקפה עליו ‑ הוא התקשר למשטרה. האם חשב שיענו לו? האם האמין שמישהו יגיע לעזור כשדיבר איתם? האם רעד ליבם של מנהיגי הציבור החרדי כשראו כי "נמות ולא נתגייס" הופך כפשוטו ל"נמות"? האם הבינו את ההשלכות האיומות של ההנחיות שלהם? כנראה שלא.
הרי רק לפני חודשיים נהרג נער אחר בהפגנה המונית נגד הגיוס. הוא קפץ ממנוף. איך הוא הגיע לשם? זה לא היה קשה. מאות רבות של חרדים טיפסו באותו יום על גגות, על תחנות דלק ושלטי חוצות, על פיגומים ומנופים. גם שם עיתונאים הותקפו באלימות. וגם שם איש לא בא להושיע.
באנרכיה הכל מותר. הדם זול, הניסיון לאכוף את החוק מגוחך, והאחריות היא אות מתה. כשאין מדינה ‑ אין חוק. זה נכון בוונדליזם המוני בכסות של הפגנות. זה היה נכון באסון מירון, שם הרשלנות והעסקנות עלו בחייהם של 45 איש. זה היה נכון בקורונה, אז המשטרה תיאמה עם חסידויות קיצוניות שימשיכו בהתכנסויות כל עוד אלו לא יתועדו. קריצה, העלמת עין, גלגול עיניים ‑ כל אלו דרכים לשמר את האוטונומיה החרדית ולתחזק אנרכיה. אנרכיה שהראשונים לשלם את מחיריה הם האזרחים החרדים עצמם.
*
המערב הפרוע לא נעצר ברחובות הפנימיים של ירושלים או בני ברק. בשמונת הימים הראשונים מתחילת השנה נרצחו 13 אזרחים ואזרחית. 12 מתוכם מהחברה הערבית. ייתכן שהמספר יתעדכן עד שתקראו את השורות הללו. היו בהם אב ובנו, סטודנט שקפץ לביקור בארץ, וארבעה פועלי בניין שהגיעו לעמל יומם. הזכות לביטחון אישי, אולי הזכות הבסיסית ביותר, לא קיימת ביפו, בנצרת, בשפרעם, באום אל-פחם, בגליל או בנגב.
הנתונים מבעיתים. 2025 שברה את שיאי הפשיעה, שחצו כל רף בתקופתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. מאז נכנס לתפקיד, מספר הנרצחים בחברה הערבית יותר מהכפיל את עצמו. הוא מצידו מתפאר בפשיטות של המשטרה על כפרים בדואיים בדרום, מצטלם על מדים, מעלה סרטונים לטיקטוק. אבל חוק וסדר? אין.
פשוט אין מדינה. זה נכון בהברחות ענק של נשק באמצעות רחפנים לבדואים דרך גבול מצרים, זה נכון כשכל ילד, נער או אישה הם מטרה לרצח, זה נכון כשבבתים מוחזקות כמויות אסטרונומיות של אמצעי לחימה
למי אכפת מכמויות הנשק, מהתחזקות ארגוני הפשיעה, מהאחוזים המאמירים של נוער חסר מעש שהופך לטרף קל? פשוט אין מדינה. זה נכון בהברחות ענק של נשק באמצעות רחפנים לבדואים דרך גבול מצרים, זה נכון כשכל ילד, נער או אישה הם מטרה לרצח, זה נכון כשבבתים מוחזקות כמויות אסטרונומיות של אמצעי לחימה.
לא רק הנגב והגליל. גם ירושלים ובני ברק הן שטח הפקר. גם ביהודה, שומרון ובנימין אין דין ואין דיין. אתמול הציתו יהודים רעולי פנים ארבעה כלי רכב בכפר בית ליד בשומרון. שני פלסטינים נפצעו, אחד מהם הוכה בראשו. האירועים הללו לא חריגים. ביום שני הותקף באבנים ואלות נהג אוטובוס ערבי-ישראלי סמוך ליישוב מיצד בגוש עציון. כשעובד מחברת האוטובוסים ניסה לסייע לו, התקיפו גם אותו באכזריות. הוא נפצע בראשו, חלונות המכונית שלו נופצו והציוד ברכב נהרס כליל על ידי הפורעים. כמובן שלא היו עצורים. בניגוד לנהלים, צה"ל או המשטרה לא הוציאו הודעה על האירוע, הוא נחשף על ידי עיתונאי גל"צ דורון קדוש.
זו לא מציאות חריגה. מדי יום מתבצעים עשרות יידויי אבנים על כלי רכב. של ערבים על יהודים ושל יהודים על ערבים. תקיפות אלימות בין רועים הן עניין שבשגרה, ובכל חודש משוויצים נערי גבעות בקבוצות הווטסאפ שלהם בכמות כלי הרכב השרופים, הכפרים המותקפים והפגיעה באנשים ובבעלי חיים.
לאורך שנים של הפקרות, המושג מערב פרוע מקטין את המתרחש ביהודה ושומרון. המצב כל כך גרוע עד שלאחרונה התחננו ראשי הרשויות בפני המדינה להתערב. אך למרות ריבוי האירועים והתפשטותם לגזרות חדשות, כמעט שאין עצורים. הבודדים שנעצרים ‑ משוחררים. השוליים הפכו למיינסטרים.
*
לאורך שנים, המדיניות הרשמית של ישראל הייתה הפרד ומשול. המדינה תיחזקה שמורות טבע שונות, לכל שמורה חוזה פרטי משלה ‑ עם חובות אחרות וזכויות אחרות, עם חוקיות פנימית, עם טאבואים שאסור לגעת בהם. במקום שחובת האזרחות תוטל על האדם הבודד, ברחה המדינה שוב ושוב לעסקאות מפוקפקות עם מנהיגי הקהילות בתקווה שהם אלו שינהלו את הציבור. והמנהיגים הללו הקצינו והלכו, ותפיסתם את המדינה הפכה למבהילה.
זה נכון בקרב החברה הערבית, החרדית והציונית-דתית. כעת, גם החברה החילונית מבקשת יחס שבטי משלה במרחב הציבורי, בהקצאת תקציבים ובאופי המחאה.
בלון הניסוי הזה מתפוצץ לנגד עינינו. שמורות הטבע הפכו לג'ונגל שבו כל דאלים גבר; מרחב שבו אוכלוסיות גדלות והולכות מתנהלות על פי כללים נפרדים ונאמנויות נפרדות. המערכת הממלכתית, דלה ומצומקת, מתקשה להחזיק בשארית כוחה את המרחב הישראלי המשותף.
להתנהלות הזו יש מחירים כבדים מנשוא. בראש ובראשונה הפנמה שקטה של הציבור שמדובר בגזירת גורל, שילדים מתים בהפגנות, שנהגים ערבים מותקפים רק בשל מוצאם, שנשק זורם חופשי, ושביישובים שלמים כל אדם הוא מטרה ניידת
להתנהלות הזו יש מחירים כבדים מנשוא. בראש ובראשונה הפנמה שקטה של הציבור שמדובר בגזירת גורל, שילדים מתים בהפגנות, שנהגים ערבים מותקפים רק בשל מוצאם, שנשק זורם חופשי, ושביישובים שלמים כל אדם הוא מטרה ניידת. ההפנמה הזו מפוררת את האמון במוסדות ומגבירה את הכאוס.
יותר מכך: אם המדינה עצמה לא רואה את האזרחים כאנשים פרטיים, בעלי בחירה חופשית, שווי זכויות וחובות, אלא כקבוצות מתויגות ‑ כך ינהגו אזרחים אלו באלו. ואז כל אדם חרדי, ערבי, דתי-לאומי או חילוני יסבול באופן אישי משנאה או ניכור רק בשל השתייכותו הקהילתית והתיוג שלה.
כאשר המדינה נסוגה במודע ממרחבי מחיה שלמים, נכנסים אל הוואקום כוחות אחרים. תגמול השבטיות הוביל לקריסת המשילות, וקריסת המשילות היא בהכרח עליית האנרכיה.
