שבועיים לאחר פרוץ ההפגנות באיראן, וכחודש לפני שהרפובליקה האיסלאמית תציין את יום השנה ה-47 למהפכה האסלאמית, ניתן להעריך בזהירות כי גל המחאה הנוכחי מציב את האתגר המשמעותי ביותר בפני יציבות המשטר האיראני מאז 1979. בטקסים לציון יום השנה למהפכה, שהתקיימו בפברואר 2012, נעשה שימוש בתמונה מוגדלת של מנהיג המהפכה, אייתוללה ח'ומייני, שהודבקה על גבי לוח קרטון. פרסום התמונות מהטקסים בכלי התקשורת עורר תגובות לעג מצד אזרחים איראנים ברשתות החברתיות. רבים מהם טענו כי השימוש בדגם הקרטון מבטא היטב את מצבה העגום של המהפכה האיסלאמית: המשטר הפך חלול, וכל מה שנותר מן המהפכה הוא דגם קרטון סדוק ופגיע. 14שנים מאוחר יותר צפויה איראן לציין את יום המהפכה על רקע תמונתם של צעירים איראנים המציתים את תמונתו של מנהיג איראן, עלי חמינאי.
אין משמעות הדבר כי השינוי הפוליטי המיוחל באיראן הוא בהכרח מיידי. גם לאחר ימים של הפגנות נרחבות ואלימות, קשה עדיין לדבר על "תנועת מחאה" במובן של קואליציה מאורגנת וחוצת מגזרים. בשלב זה אין עדויות להצטרפות של מגזרים כלכליים משמעותיים, כדוגמת פועלים בתעשיית הנפט, אשר בכוחם לקדם את קריסת המשטר באמצעות השבתות נרחבות של תעשיות קריטיות. נוסף על כך, המחאות נעדרות הנהגה ברורה, אף כי בשלב הנוכחי ייתכן שהדבר מהווה יתרון, שכן הוא מקשה על המשטר לדכא את המחאה באמצעות נטרול מנהיגים. אף שמגבלות הארגון וההנהגה אינן מונעות בהכרח את התפשטות ההפגנות המחאה, הן עלולות להקשות על יצירת חלופה שלטונית בשלבים מתקדמים יותר.
יתרה מזו, בשלב זה לא ניתן להצביע על מימושו של תנאי קריטי נוסף לקריסת המשטר: הופעת בקיעים וסדקים באליטה הפוליטית, ובעיקר במנגנוני הדיכוי והאכיפה - ובראשם משמרות המהפכה, זרוע הבסיג' וכוחות ביטחון הפנים. האליטה הפוליטית ממשיכה להפגין לכידות ונחישות, לפחות כלפי חוץ, ואין עדות לתופעות של עריקות, שחיקה תפקודית או חוסר נכונות מצד כוחות הביטחון לממש את הנחיות השלטונות לדיכוי המחאות. לפיכך, נראה כי בשלב זה אין ביכולתו של המשטר למנוע את המשך המחאה, אך גם לא ברור אם ביכולתם של המפגינים לערער את יסודותיו.
במציאות זו נראה כי איראן גולשת לעבר מצב מהפכני מתמשך, שעשוי להימשך זמן רב ולהתפתח לכמה כיוונים מרכזיים. ראשית, דיכוי יעיל ומתמשך מצד השלטונות, אשר יצליח בסופו של דבר להכיל את אירועי המחאה, ולו באופן זמני. מבחינת המשטר, זוהי בשלב זה האופציה המועדפת. עם זאת, העדפת המשטר להישען על אמצעי דיכוי מגבירה לאורך זמן את התסכול והזעם בציבור, וכן את הסיכון למימוש איומיו של נשיא ארצות-הברית להתערב במתרחש באיראן. מכל מקום, גם אם יצליח המשטר לדכא את גל המחאות הנוכחי, ניתן לצפות להמשך גילויים של מרי אזרחי ובסופו של דבר להתפרצותו של גל מחאה נוסף, לנוכח היעדר יכולת מצד השלטונות לספק מענה ממשי לדרישות האזרחים.
שנית, התרחבות מתמשכת של היקף המחאות והקצנתן, במקביל לאובדן שליטה מצד מנגנוני הדיכוי עד כדי הצבת איום משמעותי על יציבות המשטר ואף קריסתו. שינוי מהפכני כזה עשוי לספק את שאיפתם של חלק מהאזרחים המיואשים, אך הוא גם מעורר חששות בקרב חלקים בציבור האיראני מפני גלישה לכאוס פוליטי. חששות אלה נוגעים לאפשרות שגורמים רדיקליים מבית או מחוץ ינצלו את חוסר היציבות כדי לכפות על איראן סדר פוליטי שאינו בהכרח עולה בקנה אחד עם רצונות הציבור, ואף להביא לפיצולה ולערעור לכידותה הטריטוריאלית של המדינה.
איראן צפויה לציין את יום המהפכה על רקע תמונתם של צעירים איראנים המציתים את תמונתו של מנהיג איראן. אין משמעות הדבר כי השינוי הפוליטי המיוחל באיראן הוא בהכרח מיידי. גם לאחר ימים של הפגנות נרחבות ואלימות, קשה עדיין לדבר על "תנועת מחאה" במובן של קואליציה מאורגנת
שלישית, הכרה מצד הצמרת האיראנית – או לפחות חלקים ממנה - באובדן היכולת להכיל את האירוע. הכרה כזו עשויה להוביל לשני תרחישים שונים בתכלית. האחד הוא תפנית של 180 מעלות במדיניות, למשל הסכמה להיענות לדרישות הממשל האמריקאי בסוגיית הגרעין במטרה להגיע להסכם שיאפשר את הסרת הסנקציות ושיפור המצב הכלכלי. בשלב זה נראה כי מדובר בתרחיש שסבירותו נמוכה ביותר. מנהיג איראן ממשיך להתבצר בעמדותיו ולהדגיש כי איראן לא תיסוג "ולו סנטימטר אחד" מעקרונותיה. תרחיש אחר הוא השתלטות גורמים מן האליטה הביטחונית-פוליטית על השלטון. בתרחיש קיצוני עשויים גורמים במשמרות המהפכה, שאינם גוף מונוליתי, להקריב את המנהיג - בין אם בהסכמתו ובין אם בכפייה - ולכונן שלטון צבאי זמני או קבוע במטרה להציל את המשטר ואת האינטרסים הארגוניים שלהם. אף כי גם אפשרות זו אינה מבטיחה רגיעה, ובוודאי שאינה מבשרת מעבר לשלטון דמוקרטי ופרו-מערבי, היא עשויה להכשיר את הקרקע להעברת השלטון מ"חובשי הטורבן" (אנשי הדת) ל"נועלי המגפיים" (אנשי הצבא) ולמעבר למודל שלטוני שונה.
