ב-11 במאי 2022 המערכת הפוליטית בישראל נכנסה למצב של המתנה מורטת עצבים. לא היה זה דיון במליאת הכנסת או ישיבת ממשלה שקבעו את עתיד המדינה, אלא כינוס של מועצת השורא של התנועה האיסלאמית. בעוד חוק פיזור הכנסת עמד על הפרק והקואליציה נשענה על כרעי תרנגולת, מדינה שלמה המתינה למוצא פיהם של אנשי דת בחדר סגור כדי לדעת האם מפלגת רע"מ תמשיך להקפיא את חברותה או תביא לנפילת הממשלה. רגעים אלו חשפו סדק עמוק בדמוקרטיה הישראלית: מצב שבו הכרעות לאומיות הרות גורל המעצבות את זהות השלטון וביטחון המדינה אינן מתקבלות במוסדות השלטון הרשמיים, אלא בפורומים פנימיים שאינם נבחרים על ידי הציבור הרחב ואינם מחויבים לו.
עם כל ההבדלים הידועים, מה שראינו אז עם מועצת השורא, ראינו שוב השבוע עם מועצת חכמי התורה: המדינה כולה עצרה והמתינה להכרעה של גוף שאיש לא בחר בו, שאינו כפוף לאף בוחר, ואשר הכרעותיו קובעות בפועל את יציבות הקואליציה ואת עתיד הממשלה.
בשני המקרים הסוגיה שנידונה בקרב אותם גופים לא נבחרים הייתה גבולות הריבונות של המדינה. במקרה אחד עירערו על כוונות הממשלה לאכוף את החוק בהר הבית, ובמקרה הנוכחי מערערים על סמכותה של הממשלה להורות על גיוס לכולם. כנסת ישראל, שאמורה להבטיח שהכרעות גורליות יתקבלו על ידי נבחרי ציבור האחראים בפני בוחריהם, נלכדה בין כיסאותיהן של מערכות כוח פנימיות הפועלות מחוץ למרחב הציבורי.
נכון, על פני השטח המערכת מתפקדת כסדרה: אזרחים מצביעים, מפלגות מקבלות מנדטים, וקואליציות מוקמות. אך דמוקרטיה נבחנת באיך היא מתפקדת בפועל, והיא אינה מסתכמת בהליכה לקלפי אחת לכמה שנים. גורל המדינה צריך להיקבע במוסדות המייצגים את הציבור על כל גווניו ושקופים לביקורתו. כאשר מועצות סגורות, שאינן נושאות באחריות כלפי כלל האזרחים, הן אלו שמכריעות מה הם גבולות הריבונות של מוסדות המדינה בתוך מדינת ישראל, אנו עדים לדלדול הריבונות. זה נכון לגבי בית המשפט העליון, אבל גם לגבי מועצת השורא ומועצת חכמי התורה, וזה לא משנה כמה אתם מרגישים קרובים לאחת על חשבון האחרת. העובדה שגופים אלו יכולים לייצר משברים פוליטיים, לפרק קואליציות ולכפות סדר יום, אינה רק אי-נוחות פוליטית. זהו סימפטום לכשל מבני עמוק.
עוז בן נוןחשוב להבהיר: אין כאן כוונה להטיל דופי בקהילות מסוימות או לעורר איבה. הביקורת אינה מופנית כלפי זהותם, אלא כלפי המנגנון שבו מוקדי קבלת ההחלטות הלאומיים עוברים לידי גופים שאינם מחויבים לייצוג רחב, לשקיפות או לבקרה דמוקרטית. אי-אפשר להסתפק בבלימת האקטיביזם השיפוטי כדי לשקם את הדמוקרטיה הישראלית. כאשר קבוצה מצומצמת, שנבחרה על ידי קומץ אנשים או הנהגה פנימית, היא זו שמכריעה את גורלם של מיליוני אזרחים, מדובר באיום חמור לא פחות.
האם נמשיך לדבר על רצון העם בעוד שהכרעות בעלות משקל קיומי מתקבלות מחוץ למוסדות הנבחרים? או שמא ניקח אחריות ונתקן את הכללים כך שהכוח יחזור באמת לידי בעלי זכות הבחירה?
עוז בן נון הוא מנכ"ל מרכז ריבוא – הבית הרעיוני של ברית המשרתים
