בזמן שכולם עסוקים בניחושים לגבי עתיד המשטר האיראני, מוחמד בן סלמאן (MBS) כבר עבר לשלב הביצוע. ריאד מזהה את הוואקום האזורי ושואפת למנף את ההתפתחויות בטהרן לביסוס עמדה הגמונית במרחב. קמפיין הרשת הארסי נגד איחוד האמירויות, המהלך לגיבוש ברית ביטחונית עם טורקיה ופקיסטן, ומעל לכל: הפצצות חיל האוויר הסעודי בדרום תימן ופירוק אלים של המשטר הבדלני במרחב הן תפנית הכרחית בכדי לאפשר ליורש העצר לממש את משימת חייו – הרפורמה הפוליטית הקיצונית והעמוקה ביותר במאה ה-21, שנכון לרגע זה מתרסקת אל המציאות הכלכלית והגיאופוליטית.
כדי להבין את גודל הרגע צריך לחזור לנקודת ההתחלה. MBS לא סתם "ירש" את השלטון. הוא קיבל אותו בעוד אביו בחיים, במטרה לממש חזון פוליטי שאפתני בקנה מידה היסטורי. המהלך המכונן היה אותו לילה מפורסם במלון ריץ קרלטון בריאד, שם כלא את עשירי הממלכה, שרים ובני משפחתו שלו. זה היה אקט ברוטאלי ומחושב שנועד להכניע את האליטה הכלכלית הישנה ולסמן לעולם: מוקדי הכוח המסורתיים פורקו. יש בעל בית אחד, והוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד. משם הוא המשיך למלחמה טוטאלית ב-DNA של הממלכה: נגד הממסד הדתי הוואהבי שהחזיק את המדינה בקיפאון, נגד הדרת הנשים ונגד הנפט הזול שניוון את הפריון הלאומי במשך מאה שנים. הדחף לשינוי רדיקלי נובע מהשילוב בין האפשרות שאנרגיות חלופיות יחסלו את משענת הנפט ומשעון חול דמוגרפי מתקתק: כ-63% מהאוכלוסייה הסעודית הם מתחת לגיל 30. כדי להבטיח את עתידם, הוא שבר את המוסכמות המקודשות ביותר והזניק את שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה מ-17% ב-2017 לכ-36% בסוף 2025.
בן סלמאן מיהר לחשב מסלול מחדש. מתוך המצוקה הזו – הנידוי בוושינגטון והפחד המצמית מטהרן – נולדה "התפנית הישראלית". בן סלמאן לא הפך לציוני. הוא חיפש ברית הגנה אמריקאית, והבין שהדרך היחידה לקבל אותה עוברת דרך נורמליזציה עם ירושלים
כבר בראשית הדרך הבין היורש שמימוש החזון שלו יעמת אותו עם מוקדי כוח ויחייב תפניות חדות. חוסר הניסיון שלו והביטחון המופרז הובילו לטעות הקולוסאלית של רצח ג'מאל חשוקג'י. המחיר היה מיידי וכואב: הוא הפך מ"רפורמטור צעיר" ל"מצורע", כפי שכינה אותו הנשיא ביידן, והדלתות בוושינגטון נטרקו בפניו. אבל השיעור הכואב באמת הגיע מכיוון המפרץ. החולשה המדינית ששידר לא הרתיעה את השמרנים בטהרן; להפך. ב-2019, כשהם זיהו את הבידוד שלו, הם שיגרו טילי שיוט ומל"טים היישר ללב ליבה של הממלכה – למתקני אראמקו. הם פגעו בצינור החמצן המרכזי שלו, והעולם שתק. הרגע הזה עיצב את תפיסתו מחדש: המערב לא יבוא להציל אותו.
בן סלמאן מיהר לחשב מסלול מחדש. מתוך המצוקה הזו – הנידוי בוושינגטון והפחד המצמית מטהרן – נולדה "התפנית הישראלית". בן סלמאן לא הפך לציוני. הוא חיפש ברית הגנה אמריקאית, והבין שהדרך היחידה לקבל אותה עוברת דרך נורמליזציה עם ירושלים. ישראל הייתה אמורה להיות השכפ"ץ שיחזיר אותו לחיק המערב ויגן עליו מפני איראן. ההימור הצליח. טראמפ נכנס לבית הלבן וסיפק לבן סלמאן את הגיבוי שאותו היה חייב, לרבות תקיפה באיראן וברית הגנה.
יהוונתן אדיריאלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. בן סלמאן חווה בחודשים האחרונים התנגשות שנייה, כואבת לא פחות, בקרקע המציאות – הפעם בזירה הכלכלית. ההנחה שמשאבי הממלכה אינסופיים מתנפצת. אראמקו, עדיין המפרנסת הכמעט יחידה, רשמה ב-2023 רווחים של כ-121 מיליארד דולר – צניחה של 25% מהשיא. במקביל, הגירעון התקציבי מטפס לעשרות מיליארדים, והעולם אינו ממהר לפתוח את הארנק: יעד ההשקעות הזרות (FDI) של 100 מיליארד דולר בשנה רחוק מאוד מהמציאות המדשדשת סביב 12–20 מיליארד דולר בלבד. מהצד השני טראמפ מצפה מבן סלמאן להשקעות של מאות מיליארדים דווקא בארה"ב.
בשיח הציבורי הישראלי נוטים לראות את הממלכה מזווית צרה של "נורמליזציה או לא". ובכן – ישראל איננה מרכז האירוע. ריאד כן. יורש העצר שוב פוגש במציאות ומבין את עוצמת האתגר. לאורך כל הדרך הוא יצטרך לחשב מסלול מחדש פעם אחר פעם כדי לשרוד את המהפכה שהוא עצמו חולל. לפיכך, העוגן האסטרטגי הישראלי צריך להיות במעגל השני: לא בריאד המהססת, אלא בניו-דלהי הצומחת. החשיבה האזורית חייבת לעבור מזרחה, אל מקום שבו האינטרסים יציבים יותר והכלכלה אינה תלויה בגחמות של נסיך אחד שמנסה לשכתב את ההיסטוריה תוך כדי תנועה.
