סיימנו סבב שישי לפני שבועיים. זה היה הסבב הקצר ביותר, אך גם ההרסני מכולם.
ככה זה כשעולים ברמת השחיקה. הבית כבר לא עומד בזה, גם לא העסקים או המעסיקים, ובוודאי שלא הילדים שלנו, שנמצאים במערכת חינוך שאינה מצליחה לראות אותם או להבחין במה שהם עוברים. כבר שנתיים.
בכורנו יהונתן התחיל את כיתה א׳ עם פרוץ המלחמה, מלא גאווה והערכה כלפי הצבא שגייס את אביו. היום, גם הוא מבין את ההשלכות של היעדרותו הממושכת. בין אובדן האמפתיה שלנו כהורים לבין הרצון העז לשמור עבורם על שגרה, ילדינו מתקשים להבין מדוע דווקא האבות שלהם מגויסים שוב ושוב.
בן זוגי לחם במשך יותר מ-350 ימי מילואים. הוא וחבריו תימרנו בשלוש גזרות שונות. שנת 2025 נפתחה בהצהרה על שירות מילואים שיימשך רק כ-70 יום. בפועל, בתוך שנה אחת בלבד הם כבר נקראו לשני סבבים; הראשון נמשך 90 יום - והשני 60. גם שנת 2026 נפתחה בהצהרה דומה. איך אמורים להגיב המעסיקים או הלקוחות כשבני זוגנו חוזרים מסבב שישי עם תאריך לצו נוסף ביד? איך אמורים להגיב הילדים? לרוב, לא מספרים להם. החשש מעוד חזית גדול ומשתק.
ובינתיים, כבר שנתיים מתקיימים דיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. שם חורצים את גורלנו, דנים בגופנו ובנפשנו. מתפלמסים בנוגע לחוק גיוס שעתיד לגייס מעט מדי ומאוחר מדי, ללא יעד כמותי הולם לגיוס לוחמים. יותר ויותר מתחדדת התחושה שסוחרים בנו. איננו תג מחיר להישרדות קואליציונית או פוליטית. אנחנו בשר ודם, עייף ופצוע, שנלחם כבר למעלה משנתיים.
לא ניתנה לנו הבחירה אם להתייצב לסבב השישי. לא דאגו לנו לחילוף שיאפשר התחלה של שיקום. לכן השאלה אם לגייס חרדים או לא היא איננה שאלה אלקטורלית או רגולטורית, וכל שתיקה אל מול הקיצוניות הגואה או דחייה נוספת - שוחקות את המוטיבציה ואת תחושת הנאמנות
לא ניתנה לנו הבחירה אם להתייצב לסבב השישי. לא דאגו לנו לחילוף שיאפשר התחלה של שיקום. לכן השאלה אם לגייס חרדים או לא היא איננה שאלה אלקטורלית או רגולטורית, וכל שתיקה אל מול הקיצוניות הגואה או דחייה נוספת - שוחקות את המוטיבציה ואת תחושת הנאמנות; אבני היסוד של שירות המילואים. זהו אינו עניין של ימין או שמאל. המציאות הביטחונית ברורה. היא דורשת גיוס רחב, גיוס של הכלל.
ואנחנו, לא רק נשות המילואימניקים של 7 באוקטובר, אנחנו גם האמהות של חיילי המחר. השירות הקרבי בישראל אינו תוצר לוואי של פרופיל תואם בלבד, אלא תולדה של רצף בין-דורי וערכי עמוק. לוחמים ולוחמות אינם מופיעים בבקו"ם יש מאין. הרצף הזה נשען על אמון. אמון בכך שהמדינה תדע להבחין בין הכרח ביטחוני לבין שחיקה מתמשכת, בין ביטחון - לבין הפקרה וניצול.
אמון אינו הצהרה, הוא מנגנון, והדרך היחידה לשמר אותו - היא בהפיכת הנטל לנחלת הכלל. איננו מבקשות פטור. אנחנו מבקשות ודאות. ודאות שהמחיר שאנו משלמות אינו חד-צדדי, שזו אינה טעות חינוכית לגדל את ילדינו לשירות קרבי ולתרומה, ושגם בעוד עשור - המדינה תעמוד מאחורי הבחירה הזו. חוק גיוס רחב יגלם מסר ברור - שהשירות הוא אחריות אזרחית משותפת ולא גורלו הקבוע של מיעוט.
רותם לויצילום: ריאן פרויסללא זאת, ההשלכות ברורות, והן כבר מזחדלות ונותנות אותותיהן מסבב לסבב. בלי זה, הרצף יישחק. לא בצעקה, אלא בשקט.
רותם לוי, יו"ר "פורום נשות המילואימניקים"
פורסם לראשונה: 00:00, 13.01.26
