ההתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 תיזכר כאחת מהטראומות הגדולות ביותר בתולדות ישראל, כאלו שמהוות נקודת מפנה אסטרטגית בדברי ימיו של עם, לרוב בצירוף להכרזה של "לעולם לא עוד". כאשר מדינות אירופה, למשל, הכריזו מלחמה זו על זו ב-1914, מתוך ביטחון ביכולת של צבאותיהן להגיע להכרעה מהירה, הן קיבלו בתמורה את הדשדוש המדמם של מלחמת החפירות, שבו מתו מיליוני חיילים לשווא. בראשית שנות האלפיים, ארצות הברית היתה בטוחה שתשנה בקלות ובמהירות את המשטרים של עיראק ושל אפגניסטן, נתקעה במשך שנים במדינות הללו, ובסופו של דבר, לאחר הקרבה ובזבוז של משאבים אינספור, יצאה ללא הישגים ממשיים. ישראל, לעומתן, האמינה שהיא מסוגלת "להרתיע" ו"להכיל" את חמאס, ואיבדה כתוצאה מכך כ-1200 מאזרחיה וחייליה, שנשרפו, נרצחו, נאנסו ונמקו במשך חודשים ושנים במנהרות של עזה. יש הסבורים שהיא עמדה אף בסכנה קיומית עקב קריסת קווי הגנה ביום הראשון, בעיקר אם גם חיזבאללה היה מצטרף למערכה.
בכל המקרים המצויינים לעיל, הטראומה הובילה לנקודת מפנה אסטרטגית, שלעיתים גרמה לאסונות נוספים – רק בכיוון השני, תופעה שמכונה במחקר "פיצוי יתר" (overcompensation). שתי דוגמאות יספיקו: הטראומה של מעצמות אירופה ממלחמת העולם הראשונה, הובילה לגישה של "לא עוד מלחמה", ומשם לפייסנות שאפשרה להיטלר לכבוש את אירופה במלחמת העולם השנייה. בדומה לכך, הטראומה של עיראק ואפגניסטן חלחלה עד כדי כך בציבוריות האמריקאית, עד שממשלים שונים נמנעו אפילו מהתערבויות נחוצות במדינות זרות ונכנסו לסוג של שיתוק אסטרטגי. ישראל, מבחינתה, צריכה להישמר שלא ליפול באותה המלכודת של "פיצוי יתר" לאחר ה-7 באוקטובר.
1 צפייה בגלריה
נתניהו וחמינאי
(צילום: AP Photo/Alex Brandon, JOE RAEDLE / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
הטראומה של אותו יום לימדה אותנו שלא ניתן לסמוך על התרעה מפני כוונותיו הרצחניות של אויב, ובוודאי שאי אפשר להניח שהוא "מורתע". לפיכך, צריך להשמיד את יכולות האויב עוד לפני שהן מתפתחות, וכן לשמור על "שטחי חיץ" שיגנו עלינו מפני התקפה. ישראל מיישמת היום את הדוקטרינה הזאת בעזה, בלבנון ובמידה רבה גם בסוריה.
המסקנות הללו לא מופרכות, ויש בהן היגיון רב. הדברים נכונים ליריבים כמו חמאס, ובמידה מסויימת גם חיזבאללה ואיראן, מפני שהשמדת ישראל נמצאת במקום גבוה מאד, אם לא היחיד, בסדר העדיפויות שלהם. כאשר היריב מתעדף רצח ישראלים על כל אינטרס אחר, כמעט, קשה לחזות מתי יזהה הזדמנות לתקוף, וגם קשה להרתיע אותו באמצעות גביית מחיר גבוה – ההתקפה עלינו פשוט חשובה לו מדי. מסיבה זו, קראתי במהלך המלחמה עם חמאס לתעדף את החלפת המשטר הזה בעזה על פני כל שיקול אחר, והדברים אמורים גם בחלקים אחרים של הציר האיראני, במסגרת המגבלות והיכולות שלנו (את חיזבאללה ואיראן אנחנו לא יכולים למגר לחלוטין, אך ניתן לגזום את יכולותיהן ולהחלישן, בתקווה שיריבים פנימיים ישלימו בשלב כלשהו את העבודה). עם זאת, אין פירוש הדבר שהמסקנות הללו נכונות כלפי כל יריב, בוודאי שלא בכל מצב, והן עלולות להוביל אותנו לטעויות ובורות אסטרטגיים מסוכנים, שכדאי להישמר מפניהם מראש.
בימים אלו, למשל, רבים אומרים שהאויב האיראני התחלף באויב חדש – ציר טורקי-סוני. אף כי טורקיה היא בהחלט היריבה החזקה והמסוכנת ביותר של ישראל באזור בימים אלה, תהיה זו טעות להשליך עליה את דרך ההתמודדות שלנו עם איראן. שני היריבים שונים, ודרכי ההתמודדות איתם צריכות להיות שונות בהתאם. טורקיה אינה מדינה מצורעת, יש לה קשרים מצויינים עם ארצות הברית והמערב, ולכן אי אפשר להילחם בה או לבודד אותה באמצעות סנקציות. מצד שני, הקשרים של טורקיה עם המערב מגבילים אותה במידה מסויימת גם בנוגע אלינו, ובכלל – השמדת ישראל אינה מטרה הממוקמת גבוה בסדר העדיפויות הטורקי כמו בסדר העדיפויות האיראני. אם איראן היתה, מבחינתנו, יריב דמוי גרמניה הנאצית, הרי העימות בינינו לבין טורקיה דומה יותר למלחמה הקרה. מול ההתפשטות הטורקית באזור, אנחנו חייבים להתמודד באמצעות מערך בריתות נגדי, שצריך להשתרע מקרן אפריקה, למפרץ הפרסי ולים התיכון. ההסכם עם יוון וקפריסין, וכן ההכרה בסומלילנד ושיתוף הפעולה עם האמירויות באזור האסטרטגי הזה, הם צעדים ראשונים חשובים בהקשר זה.
דווקא מה שנתפס כ"לקח ה-7 באוקטובר", קרי, הגישה הלא מרוסנת של לתקוף בלי היסוס בכל מקום שבו מזהים איום, לפעול ללא התחשבות במגבלות בינלאומיות, ולהקים שטחי חיץ בכל גבול שיש בו עימות, עלולה לעמוד בעוכרינו
דא עקא, שדווקא מה שנתפס כ"לקח ה-7 באוקטובר", קרי, הגישה הלא מרוסנת של לתקוף בלי היסוס בכל מקום שבו מזהים איום, לפעול ללא התחשבות במגבלות בינלאומיות, ולהקים שטחי חיץ בכל גבול שיש בו עימות, עלולה לעמוד בעוכרינו. הפעילות הישראלית בסוריה, למשל, פוגעת בייצוב המדינה, ומפריעה לבעלי בריתנו הן בוושינגטון והן באבו דאבי. במקום זאת, ישראל צריכה לפעול באופן מעורב: שטחי חיץ מינימליים כאשר חייבים, פעילות צבאית כדי להרתיע, אבל גם יכולת לוותר, להגיע להבנות, להתחשב בבעלות ברית ולא לנהל את היחסים עם דמשק כמשחק סכום אפס. יש לעמוד על האינטרסים שלנו מול המשטר הסורי, גם בכוח, לרבות הגנה על הדרוזים מטבח, אבל לא להסתבך בהרפתקאות קולוניאליות או לנסות לפרק את המדינה של א-שרע על ידי תמיכה בבדלנות של מיעוטים.
במיוחד, תחושת האיום הקיומי שנולדה ב-7 באוקטובר, אסור שתשכיח מאיתנו עובדת יסוד אסטרטגית: המשאבים שלנו היו ונותרו מוגבלים, ועדיף שנתעדף אותם לגיזום יכולותיהם של אותם האויבים, כגון חמאס וחיזבאללה, שלא ניתן להגיע איתם להבנות. מול יריבים אחרים יש לנהל מדיניות שמערבת בין איום צבאי, בניית יכולות, דיפלומטיה ומערכת בריתות, כדי לחסוך משאבים יקרים ולבודד את יריבינו במקום שיבודדו אותנו. זה, במידה רבה, הלקח האמיתי שיש להפיק מאירועי ה-7 באוקטובר 2023.
פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהאוניברסיטה העברית בירושלים
