יש לא מעט היגיון בביטול הסיוע האמריקאי. זה אולי נוגד את האינטואיציה, אבל אין באמת מתנות חינם. 3.8 מיליארד דולר בשנה הם מנוף לחץ מדיני על ירושלים. החובה לממשם בארה”ב מגבילה השקעות בישראל. המעבר הצפוי לשיתופי פעולה ישראלים-אמריקאים במקום המתווה הקיים יכול לחזק את התעשייה המקומית. הוא גם עשוי להשיא רווח כלכלי גדול יותר בהמשך. ולנוכח דעת הקהל בארה”ב, מדובר בנטרול מוקש תודעתי של ממש. לפי סקר Pew מאוקטובר האחרון, כשליש מהאמריקאים סבורים שהיקף הסיוע לישראל מוגזם. התחושות הללו אמנם לא מבוססות אבל יש להן סיבה. קיצוניים משתי המפלגות ממתגים את הסיוע כבזבוז על חשבון האמריקאי הממוצע, והתוצאות בהתאם. בנסיבות שכאלה, עם תמ”ג ישראלי בסך 600 מיליארד דולר, סיוע כזה עלול להצטייר כנטל ולא כנכס.
אבל זה רק חצי מהסיפור. המיקוד כאן לא יכול לעסוק רק בהצדקות לביטול. השאלה היא מה יאפשר את שיתופי הפעולה שישראל מעוניינת לקדם במקום הסיוע הנוכחי. במילים אחרות, עלינו לבחון מה הערך שביכולתנו לתת, ומה מכרסם בכך. וזה חשוב, כי ישראל אינה פועלת לקידום שותפויות בחלל ריק. למולה מתנהלת מלחמת תודעה בהובלת מדינות כקטאר. תכליתה בתמצית: קידום תפיסת האחים המוסלמים וחיסול הברית בינינו לוושינגטון. אומדן סיכויי ההצלחה של כל צד מצריך השוואה של יתרונותיו היחסיים.
המשאב בו משתמשים הקטארים לקידום דרכם הוא כלכלי. ערכו של כסף או נפט עלול להתכלות, ולכן הם משקיעים אותם בהכשרת לבבות. דוח משרד החינוך האמריקאי הראה לאחרונה שקטאר היא המשקיעה הזרה הגדולה ביותר באקדמיה בארה”ב, בסכום מצטבר של כ–6.6 מיליארד דולר. במקביל, היא רוכשת נדל”ן ומעניקה חסות למפעלי תרבות וספורט לשם נרמול נוכחותה. פועלה כה עמוק, עד שעם קהליה נמנים עוללים. מי שלא מכיר את “מיס רייצ’ל”, כוכבת הילדים הגדולה באמריקה שלפתע החלה להדהד מסרים פרו–חמאסיים, מוזמן להיווכח בעצמו. כל אלה עלולים להוביל לקריאה נרחבת לביטול כל שיתוף פעולה עם ישראל, תוך זמן קצר. כשסקרים שונים מראים שכמחצית מהצעירים בארה”ב כבר ממילא תומכים בחמאס, לא מדובר בתרחיש דמיוני.
ישראל אינה מציעה כסף אלא בינה. המשאב המרכזי שלה למימוש שיתופי הפעולה העתידיים עם ארה”ב אינו ממון אלא יוזמה והכשרה. המוח הישראלי הוא הבסיס פה
למול המהלכים הללו ישראל אינה מציעה כסף אלא בינה. המשאב המרכזי שלה למימוש שיתופי הפעולה העתידיים עם ארה”ב אינו ממון אלא יוזמה והכשרה. המוח הישראלי הוא הבסיס פה. בלעדיו, השלב הבא באבולוציית הסיוע יתייתר. וכשזו זווית ההסתכלות, המצב מדאיג. למרות השקעה תקציבית אדירה בחינוך, הכיתות בישראל מתפקעות ומעמד המורים שחוק. לפי מחקר TALIS, בכמחצית מחטיבות הביניים שנבדקו בישראל, דווח על מחסור במורות מוסמכות באופן שפוגע באיכות ההוראה. מבחן TIMSS מ–2023 הצביע על ירידה מהמקום ה–9 ל–23 במתמטיקה, בתוך ארבע שנים. כרבע מילדי כיתות א’ היום הם חרדים. אחוז לומדי הליבה מתוכם יהיה נמוך. ובמקביל, נמשכת בריחת המוחות. התמונה ברורה.
ביטול הסיוע האמריקאי אינו רק אירוע ביטחוני או כלכלי, אלא בעיקר חינוכי. משרד הביטחון מוביל אותו, אבל מי שיאפשר את המציאות ביום שאחריו הוא משרד החינוך. בנסיבות בהן הקמפיין נגדנו בעיצומו, הניצחון לא יגיע ממלחמות תודעה, אלא ממה שנוכל להציע לשותפינו: מהנדסים, פיזיקאים ויזמים. כי בעצם, העניין הוא לא רק איזו אמריקה תפגוש ישראל אחרי טראמפ, אלא איזו ישראל תפגוש אמריקה.
