כנס שהתקיים לאחרונה בקיבוץ חפץ חיים לא משך תשומת לב תקשורתית, אולם דווקא ממנו יצאה בשורה מעניינת: מאות חרדים, הנראים כמו אברכים לכל דבר ועניין, התקבצו יחד עם כ-150 ראשי ישיבות וכוללים ורבני קהילות מהמיינסטרים החרדי כדי לדון במעטפת הדרושה לחיזוק קהילות החרדים העובדים: מסגרות לימוד, כוללים ותמיכה רוחנית.
בעיניים חרדיות מדובר בחידוש: עד לא מזמן היו מושקעים מאמצים לא מבוטלים כדי לבטל אירועים דומים. גם היום, "חרדי עובד" הוא בריה שלא קיימת בלקסיקון הפומבי של ההנהגה החרדית, ובטח שאין לה הכשר. הרבנים וחברי הכנסת החרדים מדברים על "לומדי התורה", "אברכים" ו"בחורי ישיבות". במשך שנים, מי שיצא ממסגרות הלימוד כדי להתפרנס לא זכה לשום יחס בקהילה, גם אם המשיך לקיים אורח חיים חרדי למהדרין וקבע עתים לתורה. במקרים מסוימים אותו "חרדי עובד" נחשב לסוג ב' (למשל בהקשר של שידוכים) או פשוט נחשב ל"בעיה" של אחרים, שכן הוא כפר במרכזיות של בתי המדרש בחיים החרדיים. דמויות כמו הרב דוד לייבל, למשל, ספגו בוז והוצאו מחוץ למחנה, במקרה של לייבל בשל עיסוקו בפיתוח דמות החרדי העובד. אחרי שהגדיל לעשות ונפגש עם גורמים בצבא הוא אף נאלץ לעזוב את בני ברק.
והנה מתברר, שכאשר הביקוש לקהילות חרדים עובדים הלך וגדל, ובתי המדרש לחרדים עובדים זכו להיענות גבוהה, אותה שכבת הנהגה גילתה את קסם הגמישות וכעת פועלת להקים בעצמה מסגרות כאלה בדיוק. אמנם הביטוי If You Can’t Beat Them, Join Them לא נשמע יותר טוב ביידיש, אבל ההנהגה החרדית מבינה אותו מצוין: כשאתה ניצב מול תנועות או כוחות גדולים שאינך יכול להביס - הדרך החכמה היא להצטרף אליהם ומשם לנתב אותם כרצונך.
למעשה, משחר קיומה של ההנהגה הרבנית הייתה חשיבות לרחשי לב הציבור כחלק מהתפיסה ההלכתית. נהגות רבניות משחר ההיסטוריה. הכלל נקבע בתלמוד: "פוק חזי מה עמא דבר", כלומר "לך תראה כיצד העם נוהג". לעתים, כגון במקרה שלא ניתן לגזור על הציבור גזירה על פי דעת הרבנים, יש לראות כיצד הוא נוהג ומשם לכוון וללוות אותו רוחנית. גם כיום, כשהרבנים הם נותני הטון בחברה החרדית, השטח לא פעם מוביל את הכרעתם, ולא להיפך. זה קרה ביציאת הנשים החרדיות לעבודה, הכנסת אינטרנט בימי הקורונה לבתים רבים שנמנעו מכך ולימודי תורה לנשים עוד בימי שרה שנירר בראשית המאה הקודמת.
בסוגיית הגיוס, הרבנים יודעים היטב מה לא לחפש אצל העם. מילא; מה שמפתיע הוא שדווקא יוזמי החוק מתעלמים מתופעה שיכולה לסייע ביצירת השינוי המיוחל
אולם בסוגיית הגיוס, הרבנים יודעים היטב מה לא לחפש אצל העם. מילא; מה שמפתיע הוא שדווקא יוזמי החוק מתעלמים מתופעה שיכולה לסייע ביצירת השינוי המיוחל. בדיוני חוק ביסמוט נבחנים שלל נושאים - יעדי גיוס, סנקציות, ועדת פיקוח רבנית – אך מפספסים לחלוטין נתיב חשוב שהתפתח בשקט בעשור האחרון: מנגנונים דוגמת ישיבות הסדר חרדיות ומסלולים קדם-צבאיים שמכשירים צעירים חרדים לגיוס מרצונם החופשי, בלי צווים ועונשים. אותם מעטים לא זוכים להתייחסות לא בחוק הנידון ולא מאף גורם ממשלתי. אין מאמץ לתקצב אותם ולהגדיל את פעילותם. להיפך: בחוק ישנם סעיפים שמאיימים על קיומם, שכן יחול איסור על צעיר חרדי שלא התגייס לקבל הכשרה שאינה לימוד בישיבה.
זו בדיוק הדרך למנוע כל שינוי מהשטח ש"עלול" מבחינת ההנהגה להתרחב ולהשפיע מלמטה למעלה. במקום לצפות שהאדמו"רים יסכימו לסנקציות שהם כבר סירבו לקבל וליעדי גיוס שגם לא פותרים את המצוקה וגם לא מקובלים על הרבנים – ניתן לחזק את החלוצים לפני המחנה ולהעצים את התהליכים שהם מנסים להניע. כל זה, כמובן, במידה שאכן החוק מעוניין לחולל מהפכה ולא להעביר את הזמן בתיאטרון פוליטי.
