את אימאן אני פוגש בעיקר בהפגנות הפרו-פלסטיניות בברלין. אנחנו מחלקים בינינו שם את השנאה לעיתונאים. התמונות שלנו מופצות בכל האתרים. הוא גולה מאיראן, בן לאבא שנרצח בכלא לאחר שנעצר בגלל פעילות פוליטית. כשאנחנו נפגשים אנחנו מדברים על החלום המשותף שלנו, תמיד אותו חלום: איך נטוס ביחד לטהרן, נשוטט בשווקים, ניגע במורשת שלנו, נשתה גורמה סבזי מהביל ואותנטי.
גלגלנו ביחד רעיון. שהוא יחבר אותי לפעילים נגד המשטר בטהרן, שיספרו לנו על המציאות באיראן, על הקיום, המאבק, התקווה והייאוש, הפחדים והאומץ. גשר לקוראים הישראלים לעולם שנמצא לגמרי מחוץ לתחום עבורם. אחרי כמה שבועות נוצר הקשר הטלפוני הראשון. החלטנו לקרוא לה עזיתא ולא לציין שום פרט שיכול לחשוף ולסכן אותה מחשש שתיפגע.
3 צפייה בגלריה
מפגינה באיראן. "רוצים שבעולם לא יגידו שלא ידעו מה קרה"
(צילום: REUTERS/Francesco Fotia)
מאז דיברנו כעשר פעמים. בהתחלה היא היססה. אני שאלתי באנגלית. אימאן תירגם, היא ענתה בפרסית, ואימאן תירגם לי בחזרה. לא הייתי צריך שום מתורגמן כדי להבין מיד בהתחלה שמדובר בבחורה עם אומץ לב מטורף, גם כדי להפגין כפי שמחתה נגד המשטר, וגם כדי לדבר עם נציג של "השטן הקטן". כששאלתי אותה פעם אחת למה היא בכלל עושה את זה, היא אמרה: "אני רוצה שבעולם יידעו על האיראנים האחרים, אנחנו רוצים שידעו מה שאנחנו עוברים, שהעולם לא יגיד שהוא לא ידע".
לפעמים היא הייתה עונה ישירות באנגלית. אי-אפשר היה לעצור את השטף שלה. מונולוגים חסרי הפסקה. היה לה לפעמים צחוק מתגלגל, גם כשהיא הייתה משתפת אותנו ברגעים הכי משפילים, נוראיים, על חברים וחברות שמתו או נעלמו. לפעמים היא הייתה מראה לי את הסירים על האש במטבח הצנוע שלה.
דיברנו הרבה במלחמה בקיץ. "באיזה מצב משוגע אנחנו חיים, כשהמלחמה נותנת לנו תקווה, כשמטוסים מעלינו מפגיזים אותנו? אנחנו ברולטה של לחיות או למות ואנחנו יוצאים לחגוג את המציאות הזו, כי היא יותר טובה ופחות מייאשת מהמציאות הרגילה שלנו", סיפרה. הפחד הכי גדול שלה היה מבגידה של המערב, מחוסר המוכנות שלו להצטרף אליהם במאבק נגד הרודנים ששלטו בחייהם.
אש בהפגנות באיספהאן
היא סיפרה לי, בדמעות, על איך יותר ויותר אנשים מצטרפים למאבק שלהם, שומעים מוזיקה ברחובות, נשים הולכות בלי חיג'אב. שאלתי למה היא בוכה ולאיפה נעלם הצחוק המתגלגל והיא אמרה שהיא בוכה על כך שהנורמליות אינה בת השגה.
השיחות האחרונות איתה היו כבר במהלך ההפגנות הנוכחיות. היא סיפרה על מציאות כלכלית בלתי נסבלת של דוחק לדברים הכי בסיסיים בחיים, על חוסר האמונה במשטר שלא הצליח לשמור עליהם ועל הקצינים והמדענים הכי בכירים שלו נגד התקיפות הישראליות. היא היתה מלאה בתקווה, הייאוש התאדה ממנה. "איבדנו את הפחד מהמוות", אמרה לי, "אנחנו לא פוחדים מהפחד".
בימים האחרונים, בגלל ריסוק האינטרנט במדינה, נותק הקשר בינינו. בבוקר אמרתי עוד לעורך שיש מצב שהיא תספר לנו עדות ראשונה על המצב, אך ב-16:00 אחר הצהריים קיבלתי טקסט מאימאן שכוחות הביטחון ירו בה למוות ברחוב. אני ואימאן דיברנו שוב אחרי שהוא הודיע לי על מותה, דיברנו בעיקר בשתיקות. אמרתי לו שהיא טוותה לנו את החלום, שיום יבוא ונלך לבקר בשווקים של טהרן, בסמטאות של משהד, בנחלים וביערות ליד איספהאן, ונחפש את הדירה שבה עזיתא גרה או את מקום קבורתה. ציפור נדירה.
