דורש.
דמיינו לעצמכם:
הסרטון האחרון של נתניהו, "מנסים לסחוט את העוזרים שלי", ונשיא המדינה מגיב באופן הבא: "בלשכת ראש הממשלה נחקרת פרשה בלתי נתפסת של פגיעה בביטחון המדינה בזמן מלחמה. אם נתניהו לא נגד המעשים החמורים, הוא בעד".
בליץ החקיקה וקריאת ראשי הקואליציה לא לציית לבג"ץ, והנשיא: "הממשלה הזו עוסקת במכוון ברמיסת שלטון החוק, המשפט, ומוסדות המדינה. בנאום ההשבעה שלי אמרתי שאני גאה בדמוקרטיה הישראלית. אבל כעת יש סכנה מוחשית לדמוקרטיה".
אי הקמת ועדת החקירה הממלכתית, והנשיא: "איך יכול להיות שראש ממשלה לא לוקח אחריות על האסון הגדול בתולדות ישראל ומונע בדיקה אובייקטיבית? אני דורש תוך חודש ועדת חקירה ממלכתית אחרת אהיה הראשון שיוצא לרחוב".
משימה.
לפעמים נדמה שסתם לא נעים לו להתעמת. ולפעמים זה נראה שלנשיא יצחק הרצוג יש משימה: להיות הישראלי האחרון בפלנטה שלא תפס צד. זה לא שהעמדות שלו לא מוסריות וברורות, כלומר לרוב, וכשהוא בוחר להביע אותן. אבל הוא לא דופק בנחרצות על שום שולחן. ולא מוכיח בשום שער. ולא מסכן אף אחד. בעיקר לא את עצמו.
אם יעשה את זה, ברור, הוא ימצא את עצמו באותה רשימה עם היועמ"שית, אהרון ברק ויתר יעדי הממשלה. לא יהיה טעם להגיש לו בקשה בשם "חנינה". ומוסד הנשיאות יהפוך לעוד פרה קדושה שנשחטה במדינת היהודים. אז הוא עושה את זה, כלומר מטפל בפרה הקדושה בדרכו. בהתנהלותו הפסיבית.
לרצון להיות באמצע יש מחיר: אתה לא תהיה בדרך כלל בצד של האמת. ואתה לא תהיה מבוגר אחראי. הימים הללו דורשים מנהיג מעל הפוליטיקה והמאבקים, שיתייצב לצד האמת, המוסר והאחריות. ויזהיר מתהליכים נוראים בתוכנו, שכבר הובילו לאסון. מתי יגיע הרגע שזה יהיה יותר מדי גם בשביל נשיא המדינה? כשיבוטלו הבחירות? כשיבוטלו בתי המשפט? כשהאיום של השר לוין לח"כ לזימי יתממש?
מטענים.
זה קצת עצוב, לבקר את האדם האחרון שרוצה לעשות שלום בינינו, לא? את המומחה לפירוק מטענים מורכבים, לפי המקורב כמובן, שלקח על עצמו משימה לפרק את המטען הגדול מכל – הקרע בעם.
רק שלפייס היא לא האחריות היחידה של נשיא מדינה. ובכל מקרה, הדרך שלו, הוא כבר אמור היה להבין, לא עובדת. גם כי במציאות הדיכוטומית הנוכחית הוא בכל מקרה ייתפס כחשוד בידי שני הצדדים, וגם כי הוא מוקיע את הפילוג אבל לא מתעמת עם המפלגים
רק שלפייס היא לא האחריות היחידה של נשיא מדינה. ובכל מקרה, הדרך שלו, הוא כבר אמור היה להבין, לא עובדת. גם כי במציאות הדיכוטומית הנוכחית הוא בכל מקרה ייתפס כחשוד בידי שני הצדדים, וגם כי הוא מוקיע את הפילוג אבל לא מתעמת עם המפלגים.
הוא צועק: די, דברו בנימוס, כבוד האדם, אני לא מוכן לקבל. וכלום לא קורה. הוא אומר: אני מפציר בכם, בטון נחרץ כזה. ואז אומר משהו, שהוא כנראה נחרץ. רק שבמשהו הזה אנחנו כבר לא איתו. המשכנו הלאה.
מרוב מאמץ לא להיתפס כצד במחלוקת ולא לסגור דלתות, המציאות איבדה חשיבות, והקול שהוא משמיע בחלק מהזמן לא נשמע אותנטי, בחלק אחר מתפרש כשתיקה גם כשהוא לא שותק, וברוב הזמן פשוט לא אפקטיבי.
מהדהדת.
השאלה עד כמה בכלל צריך נשיא עולה מעת לעת, אבל עכשיו היא מהדהדת. ובעקבות סוגיות של אובדן אמון, מהדהדת גם השאלה עד כמה שיטת בחירת הנשיא בידי הכנסת טובה לזמנים דרמטיים כמו אלו. בשביל מה נשיא, אם ברגעים הקריטיים ביותר למדינה הוא לא צועק את מה שמקולקל סביבנו, ומצביע, ונותן לזה שמות?
אם לנשיא המדינה יקראו מגשר המדינה, נרגיש שמשהו לא הגיוני?
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.26
