אתמול התקיימה בירושלים עצרת הגיוס הלאומית. אלפי אנשים בקהל, ועשרות בני משפחות שכולות על הבמה, הגיעו למחות נגד החוק. נפלה בחלקי הזכות לדבר גם אני על הבמה, ואלה הדברים שאמרתי: "יש לי הרבה דרכים להגדיר את עצמי, אני ישראלי, ציוני, אני עיתונאי, אני איש משפחה, אני מילואימניק, ואני גם אח שכול, אבל הזהות שהתחדדה לי יותר מכל במהלך המלחמה היא שאני יהודי".
נולדתי למשפחה ציונית דתית, גדלתי ברובע היהודי בירושלים, ולמדתי במוסדות בליבת המגזר. על בסיס סיפור חיי, אפשר להבין שזהות יהודית לא היתה חסרה לי, ובכל זאת, החוויה הלאומית שעברנו כולנו ב-27 החודשים האחרונים החל בטבח שמחת תורה בשבעה באוקטובר, וחוויות קצה שעברתי אישית בשירות מילואים ארוך במלחמה, חידדו והעמיקו אצלי את ההבנה שלפני הכל אני יהודי. זה שינה אצלי את תפיסת המציאות, את השאיפות וגם את אורח החיים היומיומי.
כל אדם שומר מצוות מתקשה בשמירת הלכה הרמטית, אבל אף אחד לא עושה אידיאולוגיה מהכשלים שלו, אף אחד לא עושה עבירות בפומבי וצועק שהוא עושה את זה בשם השם
ודווקא בגלל ההבנה הזאת, מה שקורה בחודשים האחרונים עם אחינו החרדים, זה תהליך שהוא בעיניי מכעיס שבעתיים. איך אנשים, בשם היהדות, לא באים לעזור לאחיהם שכורעים תחת הנטל.
ולא רק שהם לא מתייצבים לעזרה, לא מקיימים את עזוב תעזוב עמו, לא ואהבת לרעך כמוך, לא את דיני מלחמת מצווה לרמב"ם, לא רק שהם עוברים על המצוות הללו, הם גם עושים את זה בשם התורה. כל אדם שומר מצוות מתקשה בשמירת הלכה הרמטית, אבל אף אחד לא עושה אידיאולוגיה מהכשלים שלו, אף אחד לא עושה עבירות בפומבי וצועק שהוא עושה את זה בשם השם.
אני יודע שיש שלל גישות כלפי גיוס חרדים, ואציג פה בקצרה את שלי. אני אוהב את התורה, מקדיש מדי יום זמן ללימוד, ולכן גם מעריך מאוד את לומדי התורה, לגווניהם. אבל כל עסקן חרדי שתכניסו לחדר סגור ויסתכל לכם בעיניים, יודה שיש עשרות אלפי צעירים חרדים שבכלל לא לומדים בישיבה. הם מסתובבים ברחובות, עובדים בשחור, מתבטלים, אבל בשם מנגנון ענק של שקר שנבנה במדינת ישראל, הם רשומים כתלמידי ישיבות.
אחד מסוגי המגננה של תומכי חוק ההשתמטות הוא שהזעקה שאנחנו זועקים פה, נובעת משנאת חרדים. אני מקפיד לומר שוב ושוב, לעצמי וגם בכל מקום שיש לי יכולת לדבר בו: אני לא שונא חרדים, הם אחים שלי, כפרטים וכציבור. מדי יום אני פוגש חרדים, במסגרת העבודה והחיים הפרטיים שלי.
בכל פעם שניגש אלי מקבץ נדבות חרדי בבית הכנסת, וזה קורה יותר מפעם ביום בממוצע, אני ממש משתדל לתת לו צדקה, כדי לפתח את השריר הזה של אהבת חינם שאינה תלויה בדבר. אני מאוד מקפיד שלא לשנוא, למרות הכעס הגדול שיש לי עליהם.
אין בנו שנאה, יש לנו צורך קריטי להושטת יד מצידם.
תירוץ אחר הוא שהצבא לא ערוך לקלוט חרדים: זה לא נכון. חטיבת חשמונאים עומדת בימים אלה כמעט חצי ריקה. הצבא צריך לאפשר לחרדים תנאי שירות למהדרין, ואנחנו צריכים לדחוף את צה"ל לשם בכל הכוח, אבל האופציה המעולה שנבנתה, לא קרובה להיות מממומשת.
ולסיום רגע של פוליטיקה
אחת הטענות כלפי אנשים כמונו היא שכל העיסוק שלנו בגיוס הוא רק כדי לפורר את הקואליציה, לסדוק את הבלוק של נתניהו, לתקוע טריז בין החרדים לבין הציונות הדתית. אז אדבר רגע אחד בשם עצמי: הממשלה הזאת היא בעיניי ממשלה סופר לגיטימית, היא נבחרה כחוק ולמרות הכישלון העצום של שבעה באוקטובר, היא מביאה אותנו להישגים ביטחוניים חסרי תקדים.
היא עונה על הצורך האישי שלי בתחומי הביטחון, בחיזוק האחיזה ביהודה ושומרון, ומתוך ההתנהלות בשלל הזירות, יש לי תחושה שהיא גם הפיקה את לקחי הקונספציה. בנימין נתניהו הוא מנהיג סופר לגיטימי, שאני בספק אם יש אדם או הרכב קואליציוני שהיה מביא אותנו להישגים האסטרטגיים שבהם אנחנו אוחזים ברגע זה, אני אסיר תודה על כך לממשלה ולראש הממשלה.
מה שלא לגיטימי זה לשתף פעולה עם מנגנון השקר החרדי העצום שבמסגרתו יש עשרות אלפי צעירים בריאים שבכלל לא לומדים בישיבה, ומקבלים מממשלת ישראל פטור אוטומטי.
מה שלא לגיטימי זה לשלוח את הציבור הנפלא, הציבור המשרת, זה שסוחב על גבו את ביטחון המדינה, ואיכשהו גם את הכלכלה, ולשלוח אותו שוב ושוב ושוב לעוד סבב מילואים, להרחיק אותו מהמשפחה, ממעגל התעסוקה, מחיי שיגרה נורמליים.
באיזו זכות, מנהלים פה מנגנון עצום של הונאה, כביכול בשם השם? מה שבפועל מביא לחילול השם בסדרי גודל שלא נראו בישראל מעולם. אני איש אופטימי, בגלל האמונה שלי בקב"ה, בגלל האנשים הנפלאים שיש בינינו, בין היתר בגלל משפחות שחוו במלחמה את הטראומה הכי גדולה שאפשר להעלות על הדעת, ומהר מאוד עברו למצב פעולה של תיקון, בנייה וחיזוק החברה הישראלית.
אנחנו האנשים שעשינו את המלחמה הזאת, ואנחנו לא נרפה, ובדיוק כמו שהצלחנו עד עכשיו, אנחנו נצליח גם בהמשך.
