מדינת ישראל מחזיקה בשיא עולמי ייחודי, שאינו מקור לגאווה: ההשקעה הממשלתית ברפואה נמצאת בתחתית הרשימה בקרב מדינות ה-OECD, לצד מדינות כמו מקסיקו וטורקיה, ובכל זאת אנו מדורגים במקום הרביעי בעולם בתוחלת החיים אחרי שווייץ, יפן וספרד. הפער הזה אינו מעיד על יעילות, אלא על נס רפואי שמתרחש מדי יום על גבם השפוף של הרופאות, הרופאים, האחיות והאחים. בעוד ההון האנושי נמצא בשורה הראשונה של הרפואה העולמית, המערכת שבתוכה הוא פועל כושלת ומדממת.
כשמדברים על מערכת הבריאות חייבים להפריד בין הרופאים לבין מערכת הרפואה. הרופאים בישראל הם סיירת עילית: אנשי מקצוע מובילים, חוקרים פורצי דרך ומנתחים שעושים פלאים בתנאים בלתי אפשריים. הם מחזיקים את המערכת בחיים למרות העומסים, המחסור והשחיקה. אבל המציאות מוכרת לכל אזרח: קביעת תור לרופא עור אורכת בממוצע כשלושה חודשים, תור לנוירולוג ילדים עשוי להימשך אף יותר, ובתחום בריאות הנפש המצב חמור במיוחד עם המתנה של חמישה חודשים ומעלה לפסיכיאטר ילדים. סיור קצר בחדרי המיון מבהיר שהמתנה של ימים לביצוע פרוצדורה דחופה, כמו ניתוח אפנדיציט, הפכה לנורמה. הזקנה במסדרון כבר אינה חריגה - יש אלפי זקנים, זקנות וילדים שממתינים שעות וימים לטיפול בסיסי.
קופות החולים ובתי החולים פועלים בגירעונות של מאות מיליוני שקלים. בתי חולים ממשלתיים נתונים לסנקציות תקציביות המחייבות פנייה לוועדות חריגים על כל הוצאה מעל 100 אלף שקלים. את המחיר משלמים הרופאים והמטופלים: רופאים נאלצים לבקש ציוד בהשאלה ממחלקות שכנות, וחולים מכתתים רגליים במרוץ מתיש אחר תרופות וטיפולים להם הם זכאים. והמדינה עוצמת עיניה.
ב-7 באוקטובר ראינו לוחמים עזי נפש בחזית מול קונספציה שקרסה בעורף. גם במערכת הבריאות קורסת קונספציה מסוכנת, זו שסבורה שניתן להמשיך להרעיב את המערכת ולצפות שהרופאים והמטופלים יסתדרו. נתוני הלמ"ס על ההוצאה הציבורית לנפש מעידים באופן חד וברור: המדינה מפקירה את בריאות אזרחיה.
זהו מצב אבסורדי. ההון האנושי של מערכת הבריאות נמצא בקדמת החדשנות העולמית, אך התשתיות שמספקת לו המדינה שייכות למדינות העולם השלישי. התמונה מזכירה מראות קשים מתחילת המלחמה, כשאזרחים נאלצו לגייס תרומות כדי לרכוש ציוד מיגון ללוחמי יחידות העילית. רופא בכיר שנאבק על משאבים למטופליו או מבצע עבודת מזכירות במקום טיפול רפואי הוא המקבילה הרפואית ללוחם שנאלץ למגן את עצמו בתרומות משום שהמערכת לא סיפקה לו שכפ"ץ.
פרופ' עידו וולף, מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב וראש בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, תיאר לאחרונה ברשת X את עומק השבר: "בבית החולים יש שתי מערכות זמן שונות. זמן הצוות - ריצה אינסופית בין פעולות, וזמן המטופלים - המתנה אינסופית לפעולות. כל היום מחכים. ללקיחת דם, לביקור, לצילום, לתרופות. כשצד אחד רץ בלי הפסקה והצד השני ממתין וממתין, נוצר פער. הפער הזה הוא אחד המקורות החזקים ביותר לתסכול של שני הצדדים".
העובדה שכשליש מההוצאה הלאומית לבריאות ממומן כיום מכיסם הפרטי של האזרחים היא תעודת עניות למדינה. אנו משלמים מס בריאות, אך ברגע האמת נדרשים לפתוח את הארנק או להמתין בייאוש
במסגרת זמן הצוות, רופאים בכירים מתפקדים כקלדנים וכמזכירות. אונקולוג בכיר, האחראי על מאות מטופלים, מתרוצץ בין אישורים בירוקרטיים, סיכומי מחלה וטופסולוגיה אינסופית - משום שהמערכת אינה מקצה לו משאבים שיאפשרו לו להתמקד בטיפול רפואי. חוסר האונים הזה יוצר שחיקה קשה בקרב רופאים ואחיות. במסגרת זמן המטופל, אזרחים ממתינים שעות לרופא משפחה בשל מחסור חמור ברופאים, והתוצאה היא שחיקה עמוקה של האמון ושל הבריאות גם יחד. העובדה שכשליש מההוצאה הלאומית לבריאות ממומן כיום מכיסם הפרטי של האזרחים היא תעודת עניות למדינה. אנו משלמים מס בריאות, אך ברגע האמת נדרשים לפתוח את הארנק או להמתין בייאוש.
בתוך הכאוס והזלזול, לא מפתיעה חזרתן של מחלות שנכחדו כמעט לחלוטין, כמו חצבת ופוליו. זוהי פגיעה ישירה בבריאות הציבור ובמעמדה של ישראל וקריאת השכמה למקבלי ההחלטות: בלי שינוי כיוון מיידי, הנס הרפואי ייגמר - והקריסה תהיה על כולנו.
יוסי ערבליך הוא יו"ר "למענכם", המעניקה ייעוץ והכוונה רפואית ללא עלות
פורסם לראשונה: 00:00, 18.01.26
