חז"ל לימדו אותנו שאת עבודת הבורא, ואולי כל עבודה, כדאי לבצע "שלא על מנת לקבל פרס": מתוך רצון ואמונה פנימית, ובלי לחכות לתמריץ חיצוני. שר התרבות מיקי זוהר רוצה כנראה לסייע ליוצרים בישראל לממש את האידיאל הזה על בשרם, אחרת קשה להבין מדוע החליט להפסיק באחת שורה של פרסים תרבותיים הנהוגים זה שנים מטעם המשרד בתחום הספרות והמוזיקה. על ההסבר שלו אין טעם אפילו להתעכב - עוד מאותו מלל מפלג על "התעלמות ברורה מאמנים בעלי דעות שרוב העם מחזיק בהם". ספק אם זוהר יודע באילו דעות מחזיקים חנה אג'אשוילי, ניזאר אלכאטר ובעז בן-משה - שלושה זוכים מ-2021 בפרס שמעניק המשרד מדי שנה בתחום הקומפוזיציה. ספק אם הוא זוכר שהמשרד שלו עצמו מחלק כיום פרס על שם יצחק נבון "לשימור ולטיפוח תרבויות ישראל", עם רשימת זוכים מגוונת.
אילו "רוב העם" באמת היה מעניין את זוהר, הוא יכול היה להכריז על תוכנית לאומית להוראת המוזיקה בפריפריה – כדי להגדיל את הסיכוי שהזוכה הבאה, בעוד שנה או בעוד עשור, תגיע מקריית-שמונה או מרהט. אם הוא סבור שמוזיקה קלאסית וג'אז לא מייצגים את כלל הסגנונות, הוא יכול היה להכריז על פרס חדש באיזה סגנון מוזיקלי שירצה. אם היה סבור שפרס נבון לא נותן מענה מספק למגוון בחברה הישראלית, הוא יכול היה להכריז על פרס נוסף. במקום זאת, הוא העדיף לקעקע מסורת של שנים, לרמוס על הדרך את הזוכים לדורותיהם, ולהותיר את שדה התרבות בלי צינור החמצן הצנוע גם כך של כספי הזכייה.
אחד הפרסים שייגנזו בהוראת השר הוא פרס לספרות ילדים על שם דבורה עומר. פרס כמעט בודד בתחום שאין בו לא אולמות מלאים ולא תמלוגים מופלגים, רק אמונה בכוחן של המילים לחדור ללבבות קטנים ולהותיר בהם חותם. גדיעת הפרס הזה כואבת במיוחד. הפרסים שנוסדו כאן לאורך שנים לספרי ילדים ביקשו לתקן עיוות בסיסי בתפיסה הרווחת בנוגע לאמנות הזאת: לא חלטורה מהצד של כותבים נכבדים למבוגרים, אלא תחום שעומד בפני עצמו. אמנות. המהלך הזה הצליח, ובגדול. בין היוצרים שכיכבו ברשימת פרס יציב, שחולק לסופרי ילדים משנות ה-50, היו מי שהפכו את היצירה לילדים למפעל חיים של ממש: לוין קיפניס ונחום גוטמן, פוצ'ו ונורית זרחי. אחריו הגיע פרס זאב לספרות ילדים, שחולק עד שנת 2009, ושש שנים לאחר מכן נוסד הפרס על שם דבורה עומר.
נכון, אפשר לומר שעומר עצמה כתבה שלא על מנת לקבל פרס. "אני כותבת מיום שלמדתי לכתוב", העידה על עצמה. היא כתבה קודם כל כדי לחפש מרפא לכאבי הילדות שלה, והיו רבים כאלה. בכתיבתה הצליחה להעניק נחמה דומה, והצליחה לדבר על ואל דורות של ילדים. אבל גם היא, האישה שסיפרה סיפורים מרגע שידעה לדבר, הייתה זקוקה לאישור חיצוני כדי להמשיך ולכתוב: למעשה, היא כמעט ויתרה על המחשבה שתוציא את ספריה לאור בעקבות מכתב דחייה מעליב במיוחד שקיבלה כששלחה להוצאת ספרים את כתב היד של "דפי תמר", ספרה הראשון. כשהספר יצא לאור לבסוף, הוא זכה להוקרה וגם לפרס: פרס יציב. אולי גם זה נתן לה כוח להמשיך הלאה, אל "שרה גיבורת ניל"י" ו"הבכור לבית אב"י" - ספרים שנכנסו למחזור הדם של התרבות הישראלית.
פרסים הם לא חזות הכל. יוצרים בנשמתם אכן ימשיכו ליצור גם שלא על מנת לקבל פרס. אבל פרסים הם קודם כל הצהרה חברתית: זוהי דרכה של החברה להצהיר על סדר העדיפויות שלה, לגבש קאנון, לאותת ליוצרות וליוצרים: אתם חשובים לנו
פרסים הם לא חזות הכל. יוצרים בנשמתם אכן ימשיכו ליצור גם שלא על מנת לקבל פרס. אבל פרסים הם קודם כל הצהרה חברתית: זוהי דרכה של החברה להצהיר על סדר העדיפויות שלה, לגבש קאנון, לאותת ליוצרות וליוצרים: אתם חשובים לנו. נכון, אפשר להצליח גם בלעדיהם. ונכון, הם לא מושלמים. את הפרסים מחלקים בני אדם, וכטיבם של בני אדם - יש בהם פוליטיקה והטיות תרבותיות ונקודות עיוורון. זכותו של השר זוהר לנסות לתקן, זכותו לבקש לגוון. אבל הביטול הגורף, לצד ההסבר המפוקפק שלצידו, הוא לא תיקון. רק רמיסה.
