השתלטות יאיר גולן והקפלניסטים על מפלגת הדמוקרטים - ממשיכת "העבודה" - מתקבלת בזעם מצד ותיקי העבודה. עבורם העבודה היא עדיין מפלגתם של בן-גוריון ורבין. מפלגת שלטון שמייצגת את הקבוצה הגדולה בעם, רואה בהכרעתו את יסוד הדמוקרטיה ולכן חסרת סבלנות למגבלות על כוחו כמו בג"ץ או פקידות לא-נבחרת. לא פחות מכך היא מפלגה ביטחוניסטית שרואה בממלכתיות צה"ל קודש קודשים. בעיניהם, גולן וחסידיו מייצגים את ההפך. הם רואים בשלטון הרוב סכנה, ולכן מעדיפים מקסימום כוח למנגנונים לא-נבחרים שבולמים אותו. גם צה"ל לא קדוש בעיניהם. משעה שהוא מובל לשיטתם ע"י גורמים מסוכנים ולא ראויים, מותר למרוד גם בו "ובלעדינו לא תשרדו".
תחושת הוותיקים מבוססת. גולן ואנשיו הם אכן יותר ממשיכי שנוא נפשם - בגין. מפלגת הליכוד של האחרון ייצגה מיעוט נרדף ולכן ביקשה לקדם חוקה, שוק חופשי ומנגנונים נוספים שיפרקו את שליטת הרוב במדינה, לרבות בצה"ל (שנתפס על ידם כמכשיר פוליטי של בן-גוריון). לא בכדי שפתו האלימה של גולן מזכירה את זו של בגין המוקדם, שנתפס בעיניהם כפשיסט. כך שהאבחון נכון, אבל הזיהוי מוטעה. העבודה כבר מזמן אינה מייצגת את תפיסת בן-גוריון כפי שהליכוד אינו ממשיכו של בגין. השמות נשארו, הנשמות התחלפו. הבוחרים שזזו מהעבודה לליכוד הפכו את האחרון למייצג הקבוצה הגדולה, כשהעבודה הפכה לבית למיעוט שלמרות שליטתו במנגנוני הכוח של המשפט, ההון והביטחון - חש רדוף. העמדות התיישרו בהתאם. הליכוד החל לצדד במקסימום משילות של הרוב ובמינימום אזיקים עליו. העבודה שמה מבטחה בחוקה ובשופטים שממנים את עצמם.
כניסת הקפלניסטים למפלגה היא לכן המשך מגמה קיימת שלא יאיר גולן חולל, בדיוק כפי שנתניהו לא "שינה את הליכוד" כפי שנטען לא אחת. שניהם התוצאות, לא הסיבות
כניסת הקפלניסטים למפלגה היא לכן המשך מגמה קיימת שלא יאיר גולן חולל, בדיוק כפי שנתניהו לא "שינה את הליכוד" כפי שנטען לא אחת. שניהם התוצאות, לא הסיבות. מי שמאשים אותם ב"בגידה בערכי המפלגה" מפספס את העיקר: מפלגות אינן ישויות אידיאולוגיות יציבות.
הדוגמה המובהקת לכך היא ארה"ב. הדמוקרטים של המאה ה-19 דגלו בחירות מירבית לפרט ובחשדנות כלפי שלטון פדרלי חזק. מכאן הגנתם על סדר חברתי היררכי שכלל עבדות והפרדה גזעית. הרפובליקנים מרדו בו, ולכן דרשו לבטל העבדות ולחזק את הממשל המרכזי. חילופי התפקידים ביניהן לא קרו ביום אחד. זה היה תהליך ארוך ששיאו כשהנשיאים הדמוקרטיים רוזוולט וג'ונסון הפכו את הממשל מאויב הפרט למגינו. השמרנים חיפשו מפלט ומצאו אותו ברפובליקנים, שהתאימו עצמם עם שמרנות חברתית והתנגדות להתערבות פדרלית. הדמוקרטים נותרו ביתם של כל השאר. לא הייתה החלפת שמות ולא הצבעה על שינוי תפיסתי. רק תהליך ארוך שבו הבוחרים החליפו צדדים, והפוליטיקאים בעקבותיהם. וכך המפלגה של לינקולן מתנגדת היום לממשל פדרלי ריכוזי, ומפלגת בעלי העבדים מובילה מאבקים לשוויון זכויות. ההיסטוריה תמיד אהבה אירוניה.
אותו תהליך קרה אצלנו. נתניהו וגולן הלכו פשוט אחרי הכוח שנגיש להם. הראשון אצל הרוב בעם, והשני בקרב המיעוט החזק של אדוני השיטה. במובן זה גולן צודק: צירוף הקפלניסטים הוא לא רק בלתי נמנע, אלא גם חכם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.26
