כשמדברים על לקחי 7 באוקטובר, מתייחסים לקריסת תפיסת הביטחון שקדמה לאותו יום נורא. אותה תפיסה, שעלתה בחייהם של אלפי אזרחים וחיילים באותו יום ארור ביישובי העוטף, כללה שני כשלים מהותיים: אשליה של הרתעה, וחוסר מוכנות מספק ביחס לאיום. האם הייתה זו יהירות, זלזול באיום או הדחקה שהפכה להכחשה? בכל מקרה, את ההיגיון הפנימי הלקוי של מערכת הביטחון יש לתקן ומיד.
למרבה הצער מתברר שהמחדל שהוביל לרציחתם של 1,200 בני אדם ולחטיפתם של 251 אנשים נוספים, לא היה בודד. גם בצפון נערך ארגון טרור לפלישה מסיבית ליישובי הגבול. גם שם, כך עולה מהתחקיר המאלף של יאיר קראוס שפורסם ב"ידיעות אחרונות", הצבא לא היה מוכן. רחוק מכך. בספר המצוין "היינו הקונספציה" מתאר גולן קריגר כיצד כקצין זוטר קיבל הנחיות מפורשות להסוות את נוכחות צה"ל בצפון. לדבריו, אלוף פיקוד הצפון לשעבר (שמאז מונה למנכ"ל משרד הביטחון) אף אמר לו: "תתחבאו כמו עכברים, כדי שתילחמו כאריות". אם הצבא הסתתר כמו עכבר, מה יאמרו תושבי יישובי הגבול?
נדמה שהתרגלנו למציאות שבה יישובי הגבול נמצאים תחת מתקפות יומיומיות. בעוטף נהגו לקרוא לזה "סבבים", אבל בצפון נדמה שההתמכרות לשקט המדומה כמעט עלתה בטבח נוסף. יותר משנתיים אחרי הטבח אחוזי הצעירים לא חזרו להיות מה שהיו בצפון לפני 7 באוקטובר. ניתן לראות את ההריסות שהותירו טילי חיזבאללה בשטח - בתשתיות הפיזיות והקהילתיות. תחת הלחץ האמריקאי, דחפורי צה"ל מפנים הריסות בעוטף עזה. הצפון בינתיים מחכה. התוצאה היא שגם כעת, למרות שמעבר לגבול חיזבאללה חוזר להתעצם, למרות שסוריה התרחקה משיחות נורמליזציה, יש מי שחזר להתמכר לשקט בצפון.
ה"נס" של יישובי הצפון הותיר אותם יותר משנה כחזית הגנתית, כשספגו טילים יומיומיים שמהם חקלאים איבדו את חייהם בניסיון להמשיך ולעבד את אדמתם, ובתים ותשתיות נהרסו
"לעולם לא עוד" היא לא עוד סיסמה. "לעולם לא עוד" צריכה להפוך לתוכנית עבודה. לעולם לא עוד ילדים, נשים וגברים נרצחים, חטופים או "רק" עם פוסט-טראומה מאיום בטחוני מתמיד. אין לנו פריבילגיה להיות מושפעים מאג'נדה חיצונית שמבקשת להשפיע על המדיניות הישראלית למען אינטרסים זרים. ההפרות שחווים ביישובי הגבול, הן הדופק של המדינה. על פי מדד זה יש לפעול, בנחרצות ובלי העדשה האמריקאית, המוכתמת מאידיאולוגיות ואינטרסים.
דובר צה"ל מפרט על חטיבה שנוספה, ומוצבים חדשים שהוצבו לפני היישובים במטרה "לבטא את הגישה שלפיה כוחות צה"ל מגנים לפני התושבים". אך האם הוטמעה הגישה מספיק עמוק בתוך המערכת? האם ה"נס" של גבול הצפון, שהתרחש בכך שמתקפת חמאס מדרום לא תוזמנה במקביל למתקפת חיזבאללה או לפניה, הספיק כדי לתקן את ההיגיון הפנימי המעוות שהוטמע במשך שנים ארוכות? קל להישאב מערכתית אל תוך העדשה שמביאה איתה גם מימון וגם אג'נדה ברורה, אך האם בגישה פייסנית כלפי ההפרות בגבולות סוריה ולבנון בתקופה האחרונה, איננו נשאבים חזרה לאשליה?
תירא-אל כהןה"נס" של יישובי הצפון הותיר אותם יותר משנה כחזית הגנתית, כשספגו טילים יומיומיים שמהם חקלאים איבדו את חייהם בניסיון להמשיך ולעבד את אדמתם, ובתים ותשתיות נהרסו. גם האמון של תושבי גבול הצפון קרס. אי-פרסומו של תחקיר מקיף לתושבים בנושא מחדלי גבול הצפון ואי-הגעת חברי הכנסת לוועדות שהתקיימו בשבועות האחרונים, בקרית-שמונה ובגבול הצפון אינם תורמים להיווצרותו של אמון מחודש.
תפיסת הביטחון צריכה להשתנות מהותית. כדי שתושבי גבול הצפון יחזרו לתת אמון במערכת שכשלה יש צורך לא רק לבצע פעולות נקודתיות ואוסף תחקירים, אלא להציג תפיסה חדשה המתורגמת לשיטה חדשה. במילים אזרחיות: תוכנית עבודה ברורה, שלא נשענת על כיתות כוננות לא חמושות ולא עוסקת בהדחקה או בהכחשה.
תירא אל כהן היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.26
