לאחר הכרזתו של נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ על זהות חבריה של "מועצת השלום" בעזה, טענו כמה פרשנים שנתניהו הוביל את ישראל לכישלון מוחלט. לפי טענות אלו ניתן היה לסיים את המלחמה קודם לכן, למשל בקיץ 2024, עם אותם הישגים בדיוק, אבל עם פחות אבידות. אולם נתניהו דחה את כל ההצעות ל"הסדרים אזוריים", ולפיכך הוביל אותנו לתבוסה אסטרטגית. חלק מתומכיו של נתניהו טוענים, מנגד, ל"ניצחון מוחלט". אולם שני הצדדים שוגים. הן תומכי נתניהו והן מתנגדיו צריכים להכיר בעובדות הבאות, גם אם הן אינן נוחות למי שמבקש לספר סיפור פשוט של תבוסה מוחצת או ניצחון מוחלט.
ראשית, יש לומר ביושר: במהלך המלחמה לא הונחה על השולחן אף עסקה שהייתה סבירה מבחינת ישראל. הדרישות שהציב חמאס היו קיצוניות כמעט מהשלב הראשון – נסיגה כמעט מלאה מהרצועה תמורת חלק מהחטופים, ונסיגה מלאה תמורת כולם, "חיים או מתים". גרוע מכך, לישראל לא היו נותרים כמעט קלפי מיקוח טריטוריאליים כדי למנף את שחרור שאר החטופים. משמעות הדבר הייתה השבת כוחות חמאס לגבול בארי וכפר עזה, בעוד הנהגת הארגון נותרת על כנה, מערך המנהרות ונתיבי האספקה שלו פעילים, והכוח הצבאי שלו רחוק משבירה. זו לא הייתה "פשרה כואבת", אלא חזרה מודעת לנקודת ההתחלה של 7 באוקטובר, רק עם פחות לגיטימציה בינלאומית. גם אם הוצעה לישראל תמורה אזורית בדמות נורמליזציה עם סעודיה, אף מדינה מפרצית לא הייתה יכולה לאלץ את חמאס לוותר על דרישותיו או לפתור את הבעיה הישראלית בעזה.
ההסדר הנוכחי, על כל חסרונותיו, שונה מהותית. הוא משאיר בידי ישראל שליטה בכמחצית משטח הרצועה כקלף מיקוח – לרבות שטחים שולטים מבחינה טופוגרפית, התוחמת הצפונית, רפיח ומעבר רפיח, הקשר היחיד של הרצועה לעולם. הוא יוצר חיץ פיזי משמעותי בין חמאס ליישובי העוטף, ומייצר מרחב פתוח שקל בהרבה לשלוט בו ולפקח עליו. המערך הצבאי של חמאס היה ארוג עד לבלי הכר בשטח הבנוי. כל עוד זה נותר הרוס, וייקח שנים רבות לשקם אותו, מדינת חמאס לא תוכל להקים את המערך הצבאי שהפעילה ב-7 באוקטובר. לא במקרה, הפגיעה הקשה ביותר במערך חמאס הייתה בשלב המאוחר של הלחימה, לאחר חיסול הדרג הבכיר, ובעיקר במבצע "מרכבות גדעון ב'", שבו נשברו יכולות ליבה של הארגון. כמו כן, ישראל הצליחה להשמיד כמעט לחלוטין את היכולת הרקטית של חמאס, שבאמצעותה הילך עלינו אימים במשך שנים.
מעבר לכך, הפסקת המלחמה בשלבים מוקדמים, כפי שהוצעה שוב ושוב על ידי פרשנים שונים, הייתה מונעת מישראל את ההישג האסטרטגי הרחב ביותר של המלחמה: פירוק ציר ההתנגדות האיראני. חמאס איננו אי בודד, אלא חלק ממערך אזורי. שבירתו, לצד הפגיעה בחיזבאללה ובשלוחות נוספות, שינתה את מאזן הכוחות האזורי באופן שעסקה מוקדמת לא הייתה מאפשרת.
חשוב לא פחות: המטרה של פירוז חמאס, שטרם הושגה, מעוגנת בהתחייבות אמריקאית ובגיבוי חסר תקדים של מועצת הביטחון. ישראל יכולה להחזיק בשטח שברשותה וכן למנוע שיקום והכנסת חומרי בנייה כקלף מיקוח לפירוז. לא היו לה קלפי מיקוח כאלו אם הייתה נסוגה מכל הרצועה, לרבות ממעבר רפיח, בהתאם למה שהוצע בעסקאות קודמות.
בהסדר הנוכחי יש גם כשלים רבים. נוכחותן של טורקיה וקטאר בוועדת הפיקוח מטרידה, וגם שילוב של גורמים אירופיים מסוימים מעורר סימני שאלה כבדים. אך התמונה המלאה מורכבת יותר
עם זאת, בהסדר הנוכחי יש גם כשלים רבים. נוכחותן של טורקיה וקטאר בוועדת הפיקוח מטרידה, וגם שילוב של גורמים אירופיים מסוימים מעורר סימני שאלה כבדים. אך התמונה המלאה מורכבת יותר: לפחות מחצית מהוועדה מורכבת מגורמים ידידותיים לישראל או כאלו התלויים בארצות-הברית. הצגת המנגנון כולו כעויין היא לכל הפחות חוסר דיוק.
מבקרי ההסכם מהאופוזיציה צודקים כאשר הם טוענים שנתניהו טרם השיג "ניצחון מוחלט" כפי שהתפאר במהלך המלחמה. לא ברור, למשל, כיצד הוועדה השולטת ברצועת עזה תתמודד עם איומים חמושים מצד חמאס, וכיצד יהיה אפשר לכפות פירוז על ארגון הטרור.
לדאבון הלב, ייתכן בהחלט שחמאס יממש בעזה את "מודל חיזבאללה", קרי השפעה חמושה מאחורי הקלעים. ישראל תצטרך להפעיל הרבה מאוד אקרובטיקה דיפלומטית, שימוש בקלפי המיקוח שבידה ואיומים צבאיים אמינים כדי לצמצם את השפעתו של חמאס על השלטון החדש למינימום האפשרי.
אופיו הבעייתי והחלקי של ההסדר נובע מסירוב עקרוני, חוצה מחנות, להשית ממשל צבאי ישראלי ברצועה. בנושא הזה אין הבדל אמיתי בין ראש הממשלה לבין רוב האופוזיציה ופרשניה
חשוב מכל: אופיו הבעייתי והחלקי של ההסדר נובע מסירוב עקרוני, חוצה מחנות, להשית ממשל צבאי ישראלי ברצועה. בנושא הזה אין הבדל אמיתי בין ראש הממשלה לבין רוב האופוזיציה ופרשניה. אם ישראל אינה מוכנה לשלוט ישירות באוכלוסייה האזרחית בעזה – ומחיריו של מהלך כזה היו כבדים ביותר – מישהו אחר ישלוט בה. אם זה לא יהיה חמאס, זה יהיה גורם פלסטיני אחר, בשילוב עם כוח בינלאומי, עם כל המגבלות והסיכונים הכרוכים בכך. לרשות הפלסטינית, במצבה הנוכחי, אין יכולת שליטה אפקטיבית אפילו בגדה, ודאי שלא בעזה, לפחות עד שתעבור רפורמות עמוקות. בהתחשב במגבלות שישראל הציבה על עצמה, ההסכם שהושג הוא הטוב ביותר האפשרי.
ולבסוף, יש אמת אחת שאסור להדחיק: זהות השלטון בעזה חשובה, אך אינה מספיקה. ללא דה-רדיקליזציה עמוקה של מערכת החינוך והמרחב התרבותי, ניתן אולי להחליש את מעגל האלימות, אך לא לקטוע אותו. מי שמדבר רק על מבנים שלטוניים ומתעלם מהאידיאולוגיה, מחמיץ את שורש הבעיה. בלי שינוי תודעתי, שום הסדר – מוצלח ככל שיהיה – לא יחזיק מעמד לאורך זמן.
פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית
פורסם לראשונה: 00:00, 20.01.26
