במשך כשנתיים וארבעה חודשים, מאז שבנו ליאם אור נחטף במתקפת 7 באוקטובר מביתו בקיבוץ רעים, וגם אחרי ששוחרר משבי חמאס, רמזי נסאר בחר לעמוד בצד. לא מול מצלמות הטלוויזיה, לא להתראיין בעיתונים. מיד אחרי החטיפה שמו של בנו שונה, זהותו שלו הוצנעה, והשתיקה הייתה החלטה אסטרטגית - קרה, מחושבת, מצילת חיים.
רמזי - ישראלי, ערבי, מוסלמי, קיבוצניק - ידע שהמציאות שבה בנו מוחזק בעזה אינה סובלת עוד מורכבויות. עכשיו, כשהזמן עבר והמחיר כבר שולם, הוא בוחר לראשונה לשבור את השתיקה ולספר את סיפורו: טראומת הטבח, הילדות שעיצבה אותו, הגזענות, הסטיגמות, וגם, מה זה אומר לוותר על הקול שלך - כדי לנסות להציל את הילד שלך.
שעות לאחר שגילה שבנו בן ה-18 נחטף, התקבלה בבית משפחת אור-נסאר החלטה חריגה: למחוק את שם המשפחה השני של ליאם. על דף הפרוטוקול שהכין החמ"ל המשפחתי נכתב "ליאם אור", ולצידו קו אחד, חזק, שחצה את השם "נסאר". לא טעות. לא בלבול. החלטה מודעת. כמה שורות מתחת, נכתב – "רמזי לא בפרונט". רמזי נסאר הבין שכדי לא לפגוע בסיכויי בנו לחזור הביתה, עדיף שבציבור, ובעיקר בחמאס, לא יידעו על מוצאו.
ההחלטה: אפס תקשורת מצידי
"אחרי שפינו אותנו מהקיבוץ, נסענו לדירה של חברים בתל אביב", רמזי נזכר, "זו גם הייתה הפעם הראשונה שבכיתי אחרי היממה המשוגעת שעברה עלינו. עוד חברים הגיעו, והחמ"ל נפתח".
חמישה נעדרים מנתה המשפחה בשלב הזה. "אנחנו יודעים שליאם חטוף, שדרור ויונת, עלמה ונעם נעדרים או חטופים (לימים התברר שיונת נרצחה, דרור נרצח וגופתו נחטפה, והילדים עלמה ונעם נחטפו בחיים - ה.כ). ואז נפתח הדיון - מה עושים עכשיו? מטרות, אמצעים, שלבים. חברה לקחה דף והתחילה לכתוב פרוטוקול. אני מבין שבשלב הזה אין עם מי לדבר, לא צבא, לא משטרה. נקודת ההנחה הייתה שאנחנו לבד. ידעתי מיד שיש כאן עוד סיפור, עוד אירוע, והוא המוצא שלי. לא הייתי מוכן לסכן את ליאם, או לייחס לנכס הזה שהוא עבורם עוד תכונות וערך. ההחלטה הייתה אפס תקשורת מצידי, ולעטוף את ליאם במסגרת של משפחת אור, ולא לבדו״.
אז במקום צעקה, הוחלט על שתיקה. איך זה הרגיש?
"האמת שאת הרגש השארתי קודם, באוטו. חשבתי ופעלתי רק מתוך שיקולים קרים וכואבים, אפס מקום לרגש, רק להיגיון. פשוט לא היה מקום לזה. יש מטרה אחת - וכל האמצעים כשרים. איש לא יכול לומר לי אם עשיתי נכון או לא. הכול היה נכון, כי עשיתי הכל כדי להחזיר את הילד שלי. לא רציתי להסיט את תשומת הלב אליי, רציתי להתמקד רק בו".
עוד החלטה שהתקבלה, מאותם טעמים של טשטוש זהות, הייתה שינוי שם רשמי. ״הורדנו את השם נסאר, והשארנו רק ׳ליאם אור׳, יצרנו תקדים במדינת ישראל, לשנות שם של בגיר שלא בנוכחותו. זה לא קרה קודם. כשליאם שוחרר, בבית החולים נתנו לו תעודת זהות והוא הופתע לגלות את השינוי בשם. הסברתי לו למה עשינו את זה, הוא הבין אבל ביקש לשנות חזרה. באותו יום זה כבר תוקן”.
אז הרחקת את עצמך, את הזהות שלך.
"זה כאב מאוד. מאוד. היה לי עצוב מאוד שאני צריך לשתוק בגלל הזהות, המוצא, בתוך המדינה שאני גר בה, מתוך חשש שזה יפגע בבן שלי, שם בעזה או כאן בארץ. זה גרם לי לשאול - באיזו מציאות בכלל אני חי. שינוי שם המשפחה היה החלטה כואבת מאוד, אבל כל החלטה שהתקבלה הייתה אך ורק כדי להגן על ליאם".
אתה מתכוון לשיקולים של סכנה, ביטחון.
"נכון. המחשבה הייתה שאם שם בחמאס יידעו, זה עלול לפגוע בליאם. זה לא משהו שהיה מתקבל בטוב בצד השני, שאבא שלו מוסלמי שנשוי ליהודייה, אפילו שבאיסלאם אין איסור כזה. הילד היה עלול להיחשב לבוגד, לבן של בוגד. היה פחד שזה יוביל לעוד התעללויות, לחקירות קשות. מה שקרה, אגב, היו חקירות, וליאם סיפר שאני דרוזי – מוצאו הקודם של אבי. גם לא רצינו שינכסו לו 'ערך גבוה יותר', שיחזיקו אותו יותר, אם כאן בארץ זה היה הופך לאיזה אירוע תקשורתי גדול.
"גם ככה, הידיעה שהבן שלך בידיים של אויב, של ארגון טרור שלא פועל לפי שום חוקים או משפט, שמסוגל לעשות מה שהוא רוצה איתו, היא קשה מנשוא. הדאגה היומית הייתה עצומה, החרדה. אגב, גם החשש שהוא ייפגע מהפצצות שלנו, של הצבא. היה גם חשש שינסו להגיע להורים שלי, בדיוק מאותם טעמים, שתהיה חשיפת מידע שתגרום למישהו לפגוע או לנקום בהם".
כדי להבין את המשמעות האישית של פעולה כזו - למחוק שם משפחה - אפשר לחזור לשיחה שקיימנו בינינו הרבה לפני שהתחלנו בראיונות לכתבה הזו. "השם שלי, רמזי נסאר, הוא לא פרט טכני - הוא זהות", רמזי אמר אז. "חשוב לי האופן שבו הוגים אותו, האיטיות, הדיוק, האיות הנכון, בלי להוסיף ובלי לגרוע. כל החיים שלי טעו בשם - בעברית, באנגלית, במסמכים, בבתי ספר, אפילו היום. מחליפים אותיות, מוסיפים א' שלא קיימת, מבלבלים בין שמות שונים לגמרי בערבית ובמשמעות. זה נשמע קטן, אבל אלה שני שמות שונים, שתי משמעויות שונות. בשבילי, להקפיד על השם זה כבוד בסיסי - כי השם הוא הדרך הכי פשוטה ליצור קשר עם אדם. כשאומרים לך את השם שלך, אתה מקשיב. כולנו אוהבים לשמוע את השם שלנו. חשוב לי שיקראו לי כמו שצריך - כי זה מי שאני".
ו"מי שאני", במקרה של רמזי, זה לא מעט דברים. "אני אבא לליאם, גיא ורני, אני ישראלי, אני ערבי, אני מוסלמי, אני קיבוצניק. אני חבר, אני אוהב מסיבות - שם אני מרגיש חופש. מגיל צעיר אני מרגיש בקהילה הזו של המסיבות שאפשר להתבטא. זה מקום לא שיפוטי, מקום של ביטוי, כי לא תמיד אפשר לבטא הכול במילים, וכשהמילים נגמרות הגוף מתחיל לדבר – בחיבוק, בתנועה, בריקוד. כולם שווים מול הרמקול. המוצא שלך, הג'וב שלך, הם לא משנים".
הילד פנה אליי ושאל: 'איך קוראים לך?', עניתי, 'רמזי'. הוא אמר: 'לא נכון, אתה ערבי'. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מה לא בסדר בי, מה הבעיה? הוא שאל: 'איך אני יודע שאתה ערבי טוב, שלא תהרוג אותי עם סכין?' הייתי בהלם. זה נשאר איתי בתור הרגע הראשון שבו הרגשתי שאני לא בסדר, אבל די מהר אני הבנתי: אני בסדר גמור״
החטיפה והשחרור: ״כל העולם עצר״
גם ביום מתקפת הפתע האכזרית רמזי אמור היה להגיע למסיבת הנובה, שהתקיימה צמוד לביתו. במסיבה הקודמת שהתקיימה שם, בהפקת "יוניטי", הוא הספיק להיות. "אני חלק מהקהילה הזו כבר כמה עשורים, ורציתי לראות הופעה של אמן אהוב עליי משוודיה. גיסי דרור היה שם עם חברים מקיבוץ בארי. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. במסיבה פגשתי חברים והצעתי להם לישון אצלנו בבית, כי הם רצו להגיע לנובה בהמשך. וכך היה. תכננתי לחזור למסיבה בבוקר שבת. ישנתי על הספה, וב-6:30 התעוררתי לקולות של יירוטים. על המסך רצו שורות ארוכות של התרעות, חשבתי שזו תקלה. בחוץ, לאן שלא הסתכלתי, ראיתי בכל השמיים פסים-פסים של עשן, יציאות של שיגורים, לכל כיוון".
5 צפייה בגלריה
”הלב אמר - רמזי, אתה יודע שזה הילד שלך". ליאם במנהרת חמאס
(מתוך תיעוד שפורסם לאחר החטיפה בטלגרם)
ליאם התגורר אז בשכונה הצעירה בקיבוץ, כמה עשרות מטרים מבית הוריו. "התקשרתי אליו, הוא לא ענה לי. הערתי את הילדים ואת דנה ונכנסנו לממ"ד. התקשרתי לחברים שהיו אצלנו בלילה, שמעתי צעקות ואמרתי להם לחזור אלינו. הם הגיעו והצטרפו לממ"ד. התקשרתי שוב לליאם, הערתי אותו. בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ כתבו שיש חשש לחדירת מחבלים, וכבר נשמעו יריות. התקשרתי לליאם שהיה בממתינה, הוא דיבר עם בת הזוג שלו. התכתבנו והוא אמר שהוא שומע אנשים בחוץ, צעדים, צעקות, צרורות של ירי. כתבתי לו על החשש לחדירה, ביקשתי שיישאר בממ"ד. הוא כתב לי, 'אבא, אני מפחד'".
בשעה 8:00 בבוקר, רמזי שוב מתקשר לליאם. הפעם אין מענה. "כתבתי לו כמה פעמים שיענה, לא הייתה תגובה. בדקתי את מיקום הטלפון שלו, שעדיין היה בחדר שלו. קיבלנו הודעות על מחבלים בבתים, על שריפות. זוג החברים שאיתנו בממ"ד קיבל עדכונים נוראיים מהנובה, בטלוויזיה ראינו את הטנדרים בשדרות. לא הבנו, לא האמנו, חיכינו לצבא בחוסר אונים גדול שקשה לתאר - ואין לנו קשר עם ליאם.
5 צפייה בגלריה
מפגש אחרון - בתמונה משותפת שמתפרסמת לראשונה. רמזי עם גיסו, דרור אור ז"ל
(צילום: אלבום משפחתי)
"בקבוצת הקיבוץ כתבו שמחבלים מתרכזים בשכונת הצעירים. היום התקדם, אין צבא. אין תקשורת עם הילד, גם לא עם יונת ודרור בבארי. בכיתת הכוננות, שבה שבעה גיבורים, נלחמו במחבלים, עד אחר הצהריים כשהגיעו כוחות צבא ומשטרה. בת הזוג של ליאם התקשרה בבכי, וסיפרה שילד מהשכבה שלח לה תמונה של ליאם. היא הייתה בהלם, לא הצליחה לשלוח לי אותה. התקשרתי לאותו ילד וביקשתי את התמונה. הסתכלתי עליה: ליאם, רק עם בוקסר, קשור במנהרה. חלק אחד בראש אמר, 'זה ליאם, הבן שלך'. חלק אחר אמר - 'זה מזויף, לא אפשרי'. אבל הלב אמר – רמזי, אתה יודע שזה הילד שלך. גיא, אח של ליאם, היה לידי. הוא ראה את התמונה וצרח צרחה מצמררת.
"תביני, שלושת האחים כל כך קשורים אחד לשני, הם אחים לתפארת. מעריצים אחד את השני. יחד הם כוח, אימפריה. תפסתי אותו, הסתכלתי עליו ואמרתי, 'גיא – הוא חי. והוא יחזור'. נכנסנו לממ"ד ואמרתי לדנה ולרני – 'ליאם חטוף'. דנה, בחרדה, אמרה 'לקחו לי את הילד, לקחו לי אותו'. ישבנו שם, לא ידענו מה לעשות. הערב הגיע, טנק נכנס לקיבוץ לפוצץ בית בשכונה של ליאם שהתבצרו בו מחבלים. חיילים עברו בין הבתים, ואנחנו מותשים, לא יודעים עם מי לדבר. לפני שפינו אותנו הלכתי לחדר של ליאם, לראות, להבין מה קרה בו. בדרך הקצרה לשם מוטלות גופות של מחבלים, זרוקים רימונים. המרפאה שבורה, מרוסקת. בבית שלו ראיתי את המשקוף עקור מהמקום. הדלת פתוחה, בפנים כאוס. חורי ירי על הקיר".
ב-29 בנובמבר 2023, לאחר 54 ימים בעזה, שוחרר ליאם במסגרת העסקה הראשונה. ״קשה להסביר את התחושות ביום השחרור״, רמזי נזכר, ״הדבר הכי קרוב לזה הוא אולי לידה של ילד. הימים שקדמו לשחרור היו מורטי עצבים, טעונים מאוד בציפיות, באכזבות, ממש רכבת הרים. לפנות בוקר הגיע טלפון שבו עדכנו אותנו: ׳הוא ברשימה׳. תהליך השחרור עצמו היה ארוך מאוד, חיכיתי לתמונה, למשהו מוחשי, כדי לדעת שהילד בסדר. אני זוכר שראיתי תמונה שלו במיניבוס, מניד ראש לחייל שהיה שם, וממשיך. שום דבר לא משתווה לזה. כשסוף-סוף נפגשנו רצתי אליו, הוא רץ אליי, התחבקנו. הדבר הראשון שליאם אמר לי היה, ׳אני בסדר, אבא אני בסדר׳. לשמוע אותו אומר את זה? חלום. הרגשתי שכל העולם עצר. רק להרגיש אותו, להריח אותו שוב, זה מטורף. זה היה הרגע שבו חזרתי לנשום״.
איך ליאם מתמודד היום, עם המציאות שאחרי השבי?
"בין הילד שנחטף לבין הבחור שחזר מהשבי - יש הבדל עצום. זה לא אותו אדם. יש את התכונות ששמרו עליו ושאפשרו לו לשרוד, אבל חל בו שינוי וזה צפוי ומובן. אחרי שהוא חזר הייתה תקופה ארוכה של הסתגלות ושל קושי, ואולי באיזשהו מקום למרות שהוא חזר פיזית, באזורים מסוימים הוא עדיין לא ממש חזר. היום הוא מטייל הרבה, עוסק בספורט. אחד הדברים שהוא נאחז בהם כעוגן זו החברות שלו בהפועל תל אביב, הקבוצה שהוא אוהד. זה מקום שמאחד את כולם, שכולם שווים בו. הוא משקיע בזה זמן ומאמץ, בפעילויות של אוהדים, בהליכה למשחקים. הוא חזר לקיבוץ רעים ורוצה להשתקע בו, יש לו חלומות שהוא רוצה להגשים ולפתח. הוא עושה מה שעושה לו טוב, שגורם לו לחייך".
איך אני יודע שאתה ערבי טוב?
רמזי נולד במשגב לדך במושבה הגרמנית בירושלים באוגוסט 1975. חמש שנים אחריו נולדה אחותו רנה, שכיום מתגוררת בארצות הברית עם שלושת ילדיה. את ילדותו ונעוריו הוא העביר בירושלים, שבה חי עד גיל 19. המשפחה נדדה בין שכונות בעיר – המושבה הגרמנית, רמת אשכול, בית חנינא וגבעת מרדכי. הוא למד בגן של נעמ"ת בנווה יעקב, ואז מכיתה א' ועד י"ב בבית הספר האנגליקני בעיר - מוסד בבעלות הכנסייה האנגליקנית ששכן במבנה היסטורי בן יותר ממאה שנה.
"היו לנו שעות שבועיות של לימודי ירושלים", הוא נזכר. "היינו הולכים לרובע היהודי, הנוצרי, המוסלמי, לחומות. למדנו על הביזנטים, על הנצרות, אבל גם על כל ההיסטוריה של העיר, כל צבעי הקשת. למדנו על הכיבושים האינסופיים, על כמות הדם שנשפכה כאן והאדמה שממשיכה לספוג אותה״.
״אני מגיע כאנדרדוג, בן מיעוט, וטיבם של בני מיעוטים, כמו שמתואר בספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, הוא שיש בהם את המניע להוכיח שהם יותר טובים. אז כן, זה הניע אותי להגיע למקומות, לתפקידים, לדברים שנדרשתי או שדרשתי מעצמי. אולי להוכיח שאני יותר טוב - אני לא מה שאתה חושב אלא יותר ממה שאתה חושב, ויותר טוב ממך"
"תקופת הלימודים בבית הספר האנגליקני הייתה מעטפת של קהילה בינלאומית, שהרבה תרבויות ודתות שזורות בה״, רמזי ממשיך, ״בית הספר קלט ילדים של עובדי האו"ם, אנשי סוכנויות בינלאומיות, שגרירויות וקונסוליות, משפחות שהגיעו לשליחות בישראל מכל העולם. אני זוכר שבמלחמת המפרץ, למשל, כ-70% מהתלמידים עזבו את הארץ עם המשפחות, ובכיתות נותרו ארבעה או חמישה תלמידים בלבד. למדנו עם מסכות אב"כ, ציירו עליהן בשיעורים. דווקא הרגעים הללו יצרו גיבוש עמוק ותחושת שותפות: כולם שונים, כולם באים ממקומות אחרים – אבל כולם חיים ולומדים יחד, ומתמודדים עם אותה מציאות".
אתה מתאר עולם אידיאלי כמעט. מתי הבנת שהמציאות בחוץ יכולה להיות גם אחרת?
״ברמה הגסה של גזענות, העולם שלי היה כמעט אידיאלי. באמת. הייתי בתוך מעטפת מאוד אוניברסלית. בבית הספר גזענות בכלל לא הייתה עניין. אם הייתה התנהגות כזו, משהו שמשפיל או פוגע בכבוד של אחד הילדים בגלל המוצא שלו, צבע העור או השפה - הייתה ענישה. אפס סובלנות. היו מוכנים להוציא ילד מכותלי בית הספר ולא להחזיר אותו בעקבות התבטאות כזו. הגזענות פגשה אותי בעיקר מחוץ לשעות בית הספר. עד אז הייתה לי מעטפת שומרת ומחבקת, ואז היה רגע אחד שבו הבנתי שמשהו משתנה".
מה היה הרגע הזה?
"זה קרה בעבודת קיץ. הייתי בן 14. דודה שלי מצאה לי עבודה בבנק הדואר המרכזי בירושלים, בגבעת שאול. עבדנו שם יחד כמה ילדים בני אותו גיל, מיינו דואר. אני הייתי הערבי היחיד. הייתי מגיע בבוקר, עובר במאפיית אנג'ל, קונה לחמנייה ושוקו ומתחיל לעבוד. יום אחד, כל הילדים דיברו והכירו אחד את השני. אחד מהם פנה אליי ושאל: 'איך קוראים לך?', עניתי, 'רמזי'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'לא נכון, אתה ערבי'. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מה לא בסדר בי, מה הבעיה? הוא שאל: 'איך אני יודע שאתה ערבי טוב, שלא תהרוג אותי עם סכין?' הייתי בהלם. זה נשאר איתי בתור הרגע הראשון שבו משהו פתאום הרגיש לא בסדר בי, אבל די מהר אני הבנתי: אני בסדר גמור. הבעיה לא אצלי. הרגע הזה חשף אותי לקונפליקט שאנחנו חיים בו כאן. מדינה אחת, כולנו אזרחים, אבל יש היסטוריה, ויש מטען".
״כן, אני מזוהה עם הדת המוסלמית, כן, זה חלק ממני אבל זה לא מה שמגדיר אותי. דת, אמונה, אלה דברים אישיים מאוד. בסופו של דבר כולנו בני אדם. יש המון גזענות במדינה הזו, בין כולם לכולם. כשאתה מבין את זה, יותר קל להתמודד. אפילו שההשוואה כאן בארץ היא לא נכונה מיסודה כי יהדות זו דת, ערביות היא מוצא״
ואיך המטען הזה השפיע על המשך החיים?
"זה לא הפך להיות הדבר המרכזי בחיים שלי, לא נתתי לזה לנהל אותי. אני יודע מי אני, יודע מאיפה אני בא. הבנתי שאנשים אוהבים לקטלג, לחיות עם סטיגמות. כמו העלייה הרוסית – שם אחר, שפה אחרת, ואז ישר הדבקות: 'וודקה', 'לא אוהבים לעבוד׳. ברגע שאתה מדבר עם מישהו מולך, הזהות מתחילה להגדיר אותו. אני מזוהה עם הדת המוסלמית, כן. זה חלק ממני אבל זה לא מה שמגדיר אותי. דת, אמונה, אלה דברים אישיים מאוד. בסופו של דבר כולנו בני אדם.
"יש המון גזענות במדינה הזו, בין כולם לכולם. כשאתה מבין את זה, יותר קל להתמודד. אפילו שההשוואה כאן בארץ היא לא נכונה מיסודה כי יהדות זו דת, ערביות היא מוצא. וכן, הייתה לזה השפעה על החיים שלי. תראי, אני מגיע כאנדרדוג, בן מיעוט, וטיבם של בני מיעוטים, כמו שמתואר בספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, הוא שתמיד יש בהם את המניע להוכיח שהם יותר טובים. אז כן, זה הניע אותי להגיע למקומות, לתפקידים, לדברים שנדרשתי או שדרשתי מעצמי. אולי להוכיח שאני יותר טוב - אני לא מה שאתה חושב אלא יותר ממה שאתה חושב, ויותר טוב ממך".
התרבות והערכים בבית משפחת נסאר, הוא מספר, היו של חברה ערבית-מוסלמית ירושלמית קלאסית, אבל מתקדמת. "זה לא היה בית דתי, לא הלכנו למסגד כל יום ולא חיינו לפי צווים, אבל המנהגים של העולם הערבי והאיסלאם היו נוכחים - באוכל, באירוח, בהתנהלות. אוכל הכי טוב בעולם, ערבי-ירושלמי קלאסי, ממולאים ומאכלי בית, והאירוח – פתוח, חם. דיברנו בעיקר ערבית, אבל עברית ואנגלית תמיד היו נוכחות. גדלנו עם שלוש שפות, אחותי ואני תמיד נדבר קודם באנגלית. גם אם ההורים רצו לדבר ביניהם שלא נבין - לא הייתה להם אפשרות כזו, כי הבנו הכל. עם זאת, את העברית, ברובה, למדתי רק בתיכון. קודם לכן זה היה מהטלוויזיה והשכונה".
נשאר כאן
מאז העולם השתנה מקצה לקצה, ורמזי נחשף למורכבות של החברה הישראלית ולשבריריות של תחושת הביטחון. ״יחסים, עבודה, שיחות, הכל קיבל פרופורציה אחרת״, רמזי אומר, ״סדרי העדיפויות הם אחרים. חלק מתהליך השיקום הוא לייצר שגרה חדשה, כי מציאות דומה לזו שהייתה – כבר לא תהיה. ההתנהלות היא אחרת, החשיבה אחרת. אני יכול להגיד שכן, הביטחון נשמט מתחת לרגליי, ובעזה עדיין נותר לנו חטוף - רן גואילי - אבל יש ניסיון למצוא או ליצור שקט נפשי כלשהו, בבית, במשפחה, בעבודה. בכל תחום. יש רצון ליהנות מדברים, הסיפוק נהיה חשוב יותר. ראינו כמה המחר לא בטוח, כמה הפתעות טמונות בעתיד״.
את דנה, מי שתהפוך לאם ילדיו, רמזי הכיר בתל אביב. במשך שנים הוא עבד בתחום הפקות הטלוויזיה. לדנה הייתה חברת קייטרינג שסיפקה מנות לצוותים, וכך הם הכירו. כשנה לאחר שליאם נולד, הם החליטו לשוב לקיבוץ רעים שבו דנה נולדה וגדלה. "רצינו שהילדים יגדלו בקהילה ערכית ותומכת, וזו אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלנו", הוא אומר, "גם כזוג מעורב, וגם בכלל. וגם היום, וגם אחרי כל מה שעברנו, אנחנו כאן. אני, נשאר כאן״.
