שידורי התעמולה באיראן הופרעו שלשום. במשך עשר דקות לא תמימות, חדלו תוכניות הרדיו והטלוויזיה מדברי שבח למנהיג. קריאות להחייאת ההתקוממות, הקרנת זוועות הדיכוי, ופנייה לכוחות הביטחון להצטרף למוחים – מילאו זמן שידור יקר.
מדובר במבצע השפעה עם תכלית משולשת: השבת הרוח למפרשי העם, תקיעת טריז בין גורמי האכיפה לשלטון, והעמקת תחושת החדירות בהנהגה. הביצוע היה מרשים אם כי הפרקטיקה אינה חדשה. תחנות שידור שימשו מטרה לפעולות רבות כאלה בעשורים האחרונים. ההיגיון מאחוריהן ברור: כלי תקשורת הם ביטוי לריבונות ועוצמה, ופלטפורמה יעילה להעברת מסרים. דרכם היכולת להשפיע על מוחות ולבבות מהירה יותר.
אבל יש פה הנחת עבודה נסתרת: קהל היעד של "חטיפת השידור" מוכרח להיות "בשל" למסר שמועבר אליו. עליו להזדקק רק לדחיפה לפעולה, לא לשכנוע עמוק. אחרת, זה קצת כמו להשתלט על הטלוויזיה באיטליה כדי לטעון שאננס ופיצה הולכים יחד. דין מבצע כזה לכישלון וגיחוך. המחשה לכך קיבלנו ב-2016, כשחמאס השתלט על שידורי "האח הגדול" לכמה דקות. בעולם של לפני 7 באוקטובר, פעולה כזו זכתה בעיקר לזלזול ציבורי.
זהות האחראים למבצע ההשתלטות שלשום טרם התבררה, אבל ניתוח הזירה האיראנית מעיד שיש כאן הלימה בין אמצעי למטרה. היחלשות המחאה מחד ושבריריות המשטר מאידך, מציירים מבצעי השפעה כאלה כרלוונטיים. הם לא יובילו להתקוממות לבדם, אבל ביכולתם לתרום לדינמיקה מסוימת. שילובם בפעולות כמו תקיפת מטרות פיזיות וסנקציות כלכליות, יכול לייצר סערה מושלמת. משוואה כזו מלמדת שלעבודת התודעה מול איראן תפקיד מסוים ומגבלותיה ברורות. היא נועדה לסייע כשאפשר. לא מעבר. לא בכדי, ההנחה שהפיכה תגיע רק מבפנים היא קונצנזוס מקצועי.
בעולמות התודעה אין תמיד קורלציה עם עולמות אחרים. אויב אחד יכול להיות חלש יותר פיזית, אבל מאתגר יותר תודעתית. זה למשל המקרה ברצועת עזה
המעניין הוא שבעולמות התודעה אין תמיד קורלציה עם עולמות אחרים. אויב אחד יכול להיות חלש יותר פיזית, אבל מאתגר יותר תודעתית. זה למשל המקרה ברצועת עזה. שם, הציבור אינו זקוק ל"דחיפה" כדי להוקיע את חמאס. הוא רחוק מזה. התהליך המתחייב בקרבו הוא דה-נאציפיקציה של ממש. לכן, בשכונת שייח' רדואן שבעזה לא תעזור השתלטות על תחנת טלוויזיה או רדיו. גם עלונים או הודעות טלפוניות לא יועילו. כאלה ושכמותם בוצעו לא מעט במלחמה. ועדיין, לא נמצא חסיד אומות עולם אחד שיחזיר חטוף ישראלי. גם התקוממות מקומית כמעט שלא ראינו. הסיבה לכך היא שילוב של פחד מצמית, מערכת חינוך אנטישמית, והוויה רווית הסתה. במציאות שכזו עבודת התודעה הנדרשת ברצועה אינה נקודתית כבאיראן. היא גם לא נלווית לפעולות אחרות. היא הבסיס לכל.
ההבדלים הללו אינם רק עניין להבחנה אקדמית. יש להם משמעות פרקטית ומדינית. עליהם לשמש שורש ההתנגדות הישראלית לנוכחות קטאר וטורקיה בשרשרת הניהול ברצועה. ארה"ב אמנם רואה בהן בעלות ברית בחזיתות אחרות, אך האתגר הישראלי יהיה להסביר שלא כל קואליציה מתאימה לכל זירה. הן אולי לא יעמדו בדרכה של ארה"ב לתקוף בטהרן, אבל הן יפגעו בפועלה בשייח' רדואן. הסיבה לכך נובעת מאתגרי התודעה השונים בין הזירות, ומהיותן של טורקיה וקטאר ממחוללות הבעיה התודעתית ברצועה. כי עזה אינה איראן. שם לא יסייעו מבצעי השפעה ממוקדים ודחיפה להתקוממות. שם נדרש לשנות תפיסת עולם. מהיסוד. וזה, קשה הרבה יותר.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.01.26
