״אבל אתה ראש הממשלה, אתה תשמור לנו על הילדים?״, שואלים בפליאה ההורים הצעירים, שרק חיכו לבייביסיטר, בסרטון שהיה חלק מקמפיין הבחירות של הליכוד לשנת 2015. על האירוניה הקודרת הנסוכה על הסרטון הזה בדיעבד, אחרי 7 באוקטובר, לא צריך להכביר מילים. אך לנוכח הטרגדיה אתמול בירושלים, הבטחת הבחירות פגת התוקף ההיא מקבלת עוד משמעות עגומה: במדינת ישראל של שנת 2026, לא ראש הממשלה שומר לנו על הילדים, וגם לא מי מטעמו. גם היום, החינוך לגיל הרך עדיין נתפס כסרח עודף ובן חורג.
כחצי מיליון פעוטות בגילי לידה עד שלוש חיים במדינת ישראל. כשני–שלישים מהם נמצאים במסגרת שעליה יש פיקוח כלשהו. כך, על דרך השלילה, מתברר מספרם העצום של ילדים בישראל ה״מתחנכים״, אם אפשר לקרוא לזה כך, במסגרות ללא פיקוח כלל. נכון, חלקם עוד תינוקות רכים ונמצאים עם אחד ההורים בבית, ב״חופשת״ הלידה הקצרה מדי. יש מי שנמצא עם סבתא או עם מטפלת פרטית. יש בהם פעוטות שנמצאים עם מטפלת אחת ששומרת על חמישה או שישה ילדים - מתחת לרף שמעליו, לפי החוק, חלה חובה על דיווח ופיקוח.
אבל יש בהם גם פעוטות שנמצאים - כמו במקרה הטרגי שנגלה אמש לעיני מדינה שלמה - מאחורי דלתות סגורות, בדירות שבהן שוהים שמונה, תשעה, עשרה ולפעמים גם עשרות פעוטות עם מטפלת אחת או שתיים. בלי עין חיצונית שבחנה את השקעים החשופים, את הגישה לתנור הדולק, את הסורגים שישנם או אינם בחלונות. על חשיפה מספקת לגירויים בגיל שבו המוח מתפתח באופן מואץ - אין בכלל מה לדבר.
בכמה פעוטות בדיוק מדובר? איש אינו יודע. ניסיונות לאתר נתון כזה דומים לשיחה עם שלושת הקופים: איש לא ראה, איש לא שמע. האחריות על הגיל הרך בישראל נחלקת בין גורמים רבים - שיטה בדוקה להסרת אחריות: משרד הבריאות אחראי על התחנות להתפתחות הילד, משרד הרווחה אחראי על מסגרות לפעוטות בסיכון, משרד העבודה אמון על הסבסוד להורים העובדים, ומשרד החינוך על הפיקוח על אותן מסגרות.
אמנם, העברת האחריות על הפיקוח למשרד החינוך ב-2022 שיפרה את המצב, מה גם שלצידה הגיעו תקציבים ותקנים להגברת מערך הפיקוח ולהדרכה פדגוגית. לשיפור אחראי גם חוק הפיקוח על מסגרות לגיל הרך, שבזכותו מסגרות פרטיות חייבות בכלל בפיקוח כלשהו. אך על פי דוח עדכני של המכון הישראלי לחינוך בגיל הרך במכללת אורנים, בשטח פועלות כ-60 מפקחות בלבד - על יותר מ-6,000 מסגרות. שיפור לעומת שנים עברו, אך קשה לקרוא לזה פיקוח הדוק. ובעיקר: המפקחות הללו אחראיות על המסגרות שנרשמו ודיווחו על עצמן כחוק. מי ישמור על הפעוטות שנשכחו במסגרות הפיראטיות? אתמול התבררה התשובה העגומה: אף לא אחד.
בתזמון טראגי, מתברר כי הצעת התקציב שהונחה אתמול סוף סוף על שולחן הממשלה כוללת קיצוץ נוסף בתקציב המיועד ליישום תקנות הפיקוח על מעונות יום
אבל גם השיפור שהושג בשנים האחרונות הולך ונשחק. בתזמון טראגי, מתברר כי הצעת התקציב שהונחה אתמול סוף סוף על שולחן הממשלה כוללת קיצוץ נוסף בתקציב המיועד ליישום תקנות הפיקוח על מעונות יום. על פי ניתוח שמפרסמת קרן ברל קצנלסון, התקציב, שגם כך הלך והתכווץ בהדרגה, יעמוד ב-2026 על 46 מיליון ש״ח בלבד - לעומת כ-190 מיליון ב-2023. לעג לרש.
החלל שהותירו עשרות שנות הזנחה של הגיל הרך אולי מתמלא מעט בשנים האחרונות - פה חקיקה, שם תוספת פיקוח, וגם יוזמות רבות של החברה האזרחית והרשויות המקומיות.
עוד לפני הקיצוץ, הבור עדיין עמוק מאוד, והוא עמוק במיוחד בפינות החשוכות של מדינת ישראל. שם, היכן ששיעורי העוני גבוהים מאוד, והתשתיות רעועות, המדינה היא בגדר נעלם. הממשלה תדבר על ״משילות״, אך תתעלם מהנתונים שמצביעים על כך שבחברה הערבית, למשל, רק אחוז זניח מהפעוטות מתחנכים במסגרות מפוקחות. באקס-טריטוריה של החינוך לפעוטות בישראל, מי שנמצאים בשולי החברה סובלים יותר. לפעמים עד מוות.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.01.26
