בספרו האוטוביוגרפי על מסעותיו לאורך עשרות בשנים בקרבתו של אריאל שרון, פורס בדרכו הצבעונית ראש הסגל לשעבר בלשכת רה"מ ואחד מעורכי הדין המוערכים בישראל, דובי ויסגלס, שורה של אירועים שבהם נרשמה התנגשות בין עניינו האישי של שרון לבין מערכת אכיפת החוק. בכל אחד מהמקרים הללו, שרון, שנודע באישיות חמת מזג, הרכין ראש וקיבל על עצמו את הדין, לרבות סביב האחריות שהוטלה עליו בידי, רחמנא ליצלן, ועדת החקירה הממלכתית לחקר הטבח בסברה ושתילה (1982).
גם את האחריות, הנגזרת מחובתו של מנהיג בסדר גודל היסטורי כשרון, הוא השאיר אצלו ונמנע מלחלקה לאחרים. השופט אהרן ברק היה אחד החברים בוועדת כאהן שהמליצה על הדחת שרון ממשרתו כשר ביטחון. שמעתי באחרונה מדובי ויסגלס, שבשנת 2005, ערב פרישתו של הנשיא ברק לגמלאות, בחן רה"מ שרון אפשרות להאריך בחמש שנים נוספות את כהונתו של ברק כנשיא ביהמ"ש העליון.
בעבר, הנורמה הייתה גבוהה פי כמה: די במקום שבו עשויה לקום מראית עין לניגוד עניינים או לכך שמינוי איננו ראוי, כדי לסגת מפניו
אנו בימים אחרים, ימים של אופל וחושך בכל הקשור לנאמנות נבחרי ציבור, ובפרט הממשלה, לנורמות הכי בסיסיות. זהו ביטוי נוסף להידרדרות השיח בישראל, כמו גם ליכולת להידרש לאיזונים ובלמים שחיוניים בעולמן של דמוקרטיות. שורת הצעות חוק אוויליות, שבינן לבין יסודות השיטה הדמוקרטית המקומית אין דבר וחצי דבר, הולכת ותופסת מקום. בין אלה הקריאה להכפפת יועצים משפטיים במשרדי הממשלה לשריהם; ביטול הכפפת הפרקליט הצבאי הראשי לדין; הכפפת מח"ש לשר המשפטים; ועוד. קו אפל מחבר בין יוזמות אנטי-דמוקרטיות אלו לבין הזלזול המובנה, המחפיר והשיטתי בביהמ"ש העליון והעומד בראשו, שכלל אינו זוכה להכרה בידי הממשלה כנשיא ביהמ"ש. הקריאה לאי-כיבוד פסקי בג"ץ, כמו גם דרישתה של היועצת המשפטית לממשלה לכבד את המובן מאליו, מעידות כי אין תהום עמוקה מדי לעת הזו.
השיח האלים, הקוטביות והשסע החברתי המעמיק, הם כולם ביטוי לנסיגה בנורמות חברתיות, ובהתאם גם לשחיקה בציות לשלטון החוק. אך מקום שבו הדין נסוג לאחור, גם נורמות מקובלות של ממלכתיות, אתיקה, ניגוד עניינים, הצורך באמון הציבור במערכת השלטון והכרה במגבלות הכוח, הולכות ומאבדות ממעמדן. כך למשל, מינוי סגן ראש שב"כ שעזב את הארגון לפני שנים רבות והוקפץ לתפקיד על פני שורת מועמדים טבעיים, אינה תורמת לאמון הציבור בארגון, בתקופה הקשה בתולדותיו. יש הרואים בהחלטה זו כמהלך שנועד לפגוע בדנ"א של שב"כ כמוסד ממלכתי וככזה שנועד לעקוף את הסכם ניגוד העניינים לו מחויב ראש השירות בפרשת קטארגייט. בעבר, הנורמה הייתה גבוהה פי כמה: די במקום שבו עשויה לקום מראית עין לניגוד עניינים או לכך שמינוי איננו ראוי, כדי לסגת מפניו. אך מקום שבו רה"מ נתניהו הפך את הסכם ניגוד ענייניו לחסר ערך כקליפת השום, אין תימה כי משטר ניגוד העניינים במגזר הציבורי מצוי בנסיגה מערכתית. משמעות הדבר עולה כדי סכנה של ממש לשחיתות ולהקרסת נורמות ציבוריות מחייבות, שהונחו כאן שנים על גבי שנים.
אבי כאלוצילום: אלוני מורבמציאות עכורה זו אין תימה כי הוועדה למינוי בכירים אינה בוחנת את טוהר המידות של מועמדים בכירים במגזר הציבורי במובנו הרחב, אלא נדרשת לבדיקה רזה וחסרת שיניים, שהופכת הוועדה לגורם פורמלי, נטול אחריות נורמטיבית של ממש. זהו עוד ביטוי מובהק לאותו מדרון חלקלק והרסני, שסופו בפירוק הדמוקרטיה הישראלית. מן הגורן ומן היקב, התנהלות הממשלה, כמו גם הקרסה מכוונת של נורמות ציבוריות, מזמינה לקריאת נבואת הזעם המקראית של הנביא ישעיהו: איכה קריה נאמנה?
