דוד זיני הוא ראש שב"כ מזן אחר, ואתם, אחיי החילונים, אתם צריכים לדעת את זה. לשיטתי אין מה לפחד, יש פה אפילו הזדמנות גדולה, אבל צריך לעצור רגע ולעמוד על העניין.
אם לנסות לזקק את ההבדל בינו לבין קודמיו, זיני משתייך לזרם דתי לאומי שאצלו כל פעולה בחיים נעשית מתוך שליחות דתית. דוד זיני הוא לפני הכל יהודי דתי. יורם כהן לעומת זאת, וגם חובשי כיפה אחרים ששירתו כבכירים בצה"ל ובשירותי הביטחון, היו אנשי מקצוע, וגם דתיים. גם הם בטוח פעלו מתוך אידיאולוגיה עמוקה של ציונות ואהבת הארץ, גם הם בטוח היו חדורי תחושת שליחות ותודעה יהודית, אבל תפיסת העולם של זיני ושל הזרם החרד"לי, הגישה של זרם "ישיבות הקו" שאליו הוא משתייך, רואה את היהדות כעילת הקיום. תת המגזר הזה חי את האמונה בקב"ה בכל רגע, ורואה את היהדות ככזאת שממנה נגזרות כל הפעולות המעשיות בחיים.
יש לתפיסת העולם הזאת נגזרת משמעותית בחיים המעשיים. בימים אלה היא מגיעה יותר ויותר לתוך המודעות הציבורית, בין היתר בגלל פעולות שזיני מבצע, וזה מעורר סערה, בעיקר על ידי מי שרק מחפשים לריב. עד עכשיו, רוב חובשי הכיפות בתפקידים בכירים היו מכפיפים את מנהגי היהדות ואת חוקי ההלכה, לנורמות ההתנהגות החילוניות במרחב הציבורי. הם היו יכולים להתפלל בבוקר במניין בבית הכנסת, אבל בהגיעם למרחב הציבורי, הם משתבללים ומצניעים כל סממן של התנהלות דתית. הם לא היו מרגישים בנוח לברך בפומבי בטרם יאכלו, מתקשים לשמור על הלכות צניעות בקשר שבין גברים לנשים, וכך עוד שלל פעולות. לא פעם חוסר הנוחות הזאת, גרמה להם להפוך ל"דתי מחמד" כפי שקרא לזה אורי אורבך ז"ל, וגם הפכה את המציאות לכזו שבה הדתיים במסגרות הכלליות מקפידים פחות ופחות על ההלכה. זה היה לא נעים להיות שונה על רקע דתי, ומתוך חוסר הנוחות זה לא פעם הפך להרגל ולאורח חיים. התופעה הזאת אגב חיזקה את הטענה החרדית לפיה אי אפשר להישאר יהודי אדוק, וגם לחיות בתוך המסגרות הכלליות.
זיני פעל ברגישות ובחוכמה וביקש ליידע מראש את לוחמות השב"כ שהוא לא לוחץ ידי נשים. הוא לא הלבין פנים כי בגלל ההודעה המוקדמת לא נותרה אף יד מיובשת ותלויה באוויר
ועכשיו מגיע גם דוד זיני לתפקיד הבכיר הזה, בשונה ממה שאומר יאיר לפיד, הוא לא הלבין את פניה של אף אחת. זיני מגיע עם הערכים שלו, עם האמונות ותפיסות העולם האלה לתפקיד הבכיר. זיני מגיע מעולם אמוני אחר מזה שהכרנו עד עכשיו: הוא לא יכפיף את אורחות חייו לנורמות הקיימות, שמבוססות על תפיסות עולם ומנהגים חילוניים. זיני לא חי ככה, זאת האמת, וזה אגב לא אמור להתנגש בשום צורה עם המקצועיות המודיעינית שהיא ליבת התפקיד שלו.
וברגע הזה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים לעשות עם המצב החדש: האם בא לנו לריב, להתווכח, להפחיד אחד את השני, לשנוא ולהשניא? או לנסות לפרק את זה בעדינות וברגישות. כן, יש פה שינוי, הוא מתבסס על דמוגרפיה, על צמיחה של אלפי בני הציונות הדתית שנכנסו לפני עשרים שנה לתפקידים זוטרים במערכת, וברבות השנים חלקם הופכים לבכירים, וגם על תהליך התקרבות ליהדות שהמלחמה מחוללת בתוך החברה הישראלית כולה.
זיני פעל ברגישות ובחוכמה וביקש ליידע מראש את לוחמות השב"כ שהוא לא לוחץ ידי נשים. הוא לא הלבין פנים כי בגלל ההודעה המוקדמת לא נותרה אף יד מיובשת ותלויה באוויר.
יהיו לנו במרחב הציבורי יותר ויותר אנשים כמו זיני
אפשר להעריך שיהיו לנו במרחב הציבורי, וגם בתפקידים בכירים, יותר ויותר אנשים כמו דוד זיני. אנשים שהיהדות היא המגדיר הראשון שלהם, שממנו נגזרת תפיסת העולם וכל פעולה מעשית שהם מבצעים. יהיו כאן יותר ויותר אנשים מהסוג הזה. כאלה שלא שומעים שירת נשים, שלא מחבקים קולגות נשים, שעוצרים ומברכים לפני ואחרי האוכל, ועוד. ברור שזה לא קל לעיכול ראשוני למי שלא מכיר את העולם הזה. ברור שזה גם עשוי להיות מאיים ומפחיד.
וכאן מגיעה האחריות שלנו הדתיים. הלוואי שבצה"ל, בשב"כ, ובכל המרחב הציבורי בישראל יוכל כל אדם לשמור על היהדות שלו בלי שום צורך להתבייש. שכל חייל שאינו מעוניין בכך, יוכל שלא להיות בהופעה שבה שרות זמרות, שכל חייל כזה יוכל לשמור על גדרי הצניעות. מאידך, אלה מהצד שלנו שצוהלים עכשיו, שמנסים להפחיד: "אתם לא מבינים מה עומד לקרות פה, עוד רגע וכל הצבא יהיה דתי", גם זה שטותי, מסוכן וגם לא נכון עובדתית. צה"ל נשען על נשים בכל המערכים והן מחזיקות, פיזית, את בטחון המדינה. גם השב"כ מבצע פעולות קריטיות לקיומנו, בין היתר על ידי נשים שבלעדיהן פשוט אי אפשר היה לבצע את המשימה.
עמיחי אתאליהן ראויות לכל חירות, לשיר, לקיים אורח חיים חילוני לגמרי, וגם לגעת במי שהן רוצות, ובלבד שגם הוא רוצה בכך. גם החייל הגבר שמעוניין בזה יישמע את קולן של הזמרות בטקסים ובהופעות, ויעשה ככל העולה על רוחו. הדבר היחיד שאנחנו מבקשים הוא לאפשר לנו לקיים את היהדות שלנו עד הסוף.
הלוואי שנצליח להתקיים כאן ביחד, עם רגישות הדדית, עם רצון לקדש את החיים המשותפים, עם היכולת לכבד באמת, מכל הלב, את הזהות של כל אחד מאיתנו. שהדתי יוכל להיות דתי בלי שום בושה, ושהחילוני לא ירגיש בדל של רצון לשנות אותו, או להצר את צעדיו. שנחיה ביחד באמת, הלוואי.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.01.26
