במרכז סדר היום המדיני והביטחוני שלנו ניצבות התפתחויות חשובות בשתי זירות: בעזה, יצא לדרך השלב השני של תוכנית "20 הנקודות" שיזם נשיא ארה"ב; באיראן, יצא לדרך שלב ההמתנה, שמתאפיין בחוסר ודאות לגבי עתיד המחאה ומדיניות הנשיא טראמפ.
בשתי זירות אלה יכולתה של ישראל לעצב את האירועים מוגבלת. לפיכך אני מציע ליזום מהלך מדיני בזירה אחרת, הזירה הסורית, על מנת להגיע במהירות להסכם ביטחוני כולל בין ישראל לבין סוריה.
ההסכם הקודם עם סוריה – "הסכם הפרדת הכוחות" שנחתם בשנת 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים – החזיק מעמד 50 שנים, יותר מכל הסכם אחר עם מדינה ערבית, על אף אתגרים רבים שאיימו על תוקפו. קריסת משטרו של בשאר אל-אסד בדצמבר 2024 הביאה בפועל את ההסכם לקיצו. צה"ל, בהנחיית הדרג המדיני, יצא למבצע חץ הבשן, פעל במהירות ובנחישות, והשתלט על אזורים סמוכים לגבול סוריה עם רמת הגולן לרבות על כתר החרמון. במקביל, ביצעה ישראל תקיפות מסיביות ברחבי סוריה על מנת להשמיד מצבורי נשק בעלי חשיבות אסטרטגית ולמנוע את נפילתם בידי המשטר החדש.
במהלך התקופה שחלפה מאז חתרה ישראל לקדם בזירה הצפונית שני יעדים מדיניים שאפתניים: האחד, למנף את הסכם הפסקת האש שנחתם בנובמבר 2024 על מנת לקדם את הצטרפות לבנון לתהליך הנורמליזציה והשלום; ובסוריה, לגבש מהלך דו-שלבי שתחילתו בהסדרת התנאים הביטחוניים בגבול המשותף, והמשכו בהצטרפות סוריה להסכמי אברהם.
ללא מעורבות אמריקאית נמרצת לא ניתן להתקדם בשני הצירים הללו, ואכן נשיא ארה"ב מינה את שגרירו בטורקיה טום ברק כשליחו האישי לקידום חזון זה. השגריר ברק גילה חריצות ויוזמה והשקיע מאמץ רב, כשהשר רון דרמר פועל עימו בעצה אחת ומנסה לסייע ליישוב המחלוקות גם מול לבנון וגם מול סוריה. אלא שהשורה התחתונה בשלב זה מלמדת על תמונה מורכבת. בלבנון, הנשיא מישל עאון מצטייר כמנהיג המחויב לעתיד ארצו ולא לאינטרסים זרים, בעיקר איראניים, שהביאו אותה אל סף חורבן. אבל למרות רצונו הטוב, עאון כשל בניסיונותיו ליישם את הסעיף המרכזי בהסכם שנחתם עם ישראל: פירוק חיזבאללה מנשקו בכל רחבי לבנון. יש לכך סיבות רבות, והעיקרית שבהן היא חולשתו הבסיסית של צבא לבנון והחרדה של עאון וממשלתו מהידרדרות למלחמת אזרחים. חיזבאללה אמנם ספג מכות קשות במהלך שנת הלחימה עם ישראל, והביטוי לכך הוא החלטתו להימנע מתגובה על מאות סיכולים ותקיפות עוצמתיות שמבצעת נגדו ישראל במסגרת מדיניותה לאכוף באש את הפרות ההסכם. ועדיין, ארגון הטרור השיעי, בזכות עדיפותו הצבאית המובהקת, מרתיע את יריביו מביצוע מהלכים מדיניים פורצי דרך. התוצאה היא שאין כל התקדמות מעשית בשיח המשולש בהובלת ארה"ב על סוגיות המחלוקת בגבול ישראל-לבנון; ישראל הבהירה כי היערכותה בהגנה קדמית בדרום לבנון לא תשתנה כל עוד חיזבאללה מהווה איום על תושבי הצפון; והסלמה בעימות נראית כעת ריאלית יותר מאשר השגת הבנות.
הכיוון הסורי נראה בעיניי מבטיח יותר
מזה זמן מתקיים, כפי שפורסם, שיח מדיני שוטף בין ישראל לבין המשטר החדש בסוריה. זכיתי לקחת בו חלק והתרשמתי שהאינטרסים המשותפים רבים יותר מן המפריד. אחמד א-שרע, נשיא סוריה, קשר את גורל ארצו עם ארצות-הברית ועם המערב. בעולם הערבי הוא שותף לציר הסוני המתון בהובלת סעודיה. השנאה של ההנהגה הנוכחית בסוריה כלפי איראן וחיזבאללה עמוקה ואותנטית. בדיאלוג האינטימי שקיימתי עם בכירים סורים השתכנעתי שניתן למצוא פתרונות מעשיים לכל אחד מן העקרונות החשובים שישראל חייבת לעמוד עליהם. יש שלושה כאלה: המחויבות שלנו להגן על בני העדה הדרוזית שחיים סמוך לגבולנו עם סוריה; הצורך למנוע התמקמות כוחות מדינתיים עויינים לישראל במרחבים שמאיימים על חופש הפעולה שלנו בזירות רחוקות; והבטחת פירוז אזור דרום סוריה כחלק מתפיסת ההגנה על יישובי רמת הגולן.
כחלק משליחותי כראש המל"ל, ניהלתי שורת מפגשים דיסקרטיים בעניין סוריה. החשש העיקרי של ישראל הוא שסוריה תהפוך למדינת חסות על גבולנו הצפוני. בין היתר, על רקע הרטוריקה המתלהמת של נשיא טורקיה ארדואן, אין זה חשש מופרך. עם זאת, הדרך היעילה ביותר לסכל תרחיש כזה היא למקסם את הרווח הצפוי לסוריה מחיבור ליוזמת הנשיא טראמפ לשלום במזרח התיכון, ומשיתוף פעולה עם ישראל. זו הייתה ועודנה האסטרטגיה האמריקאית, אלא שהבית הלבן לא דרש כל תמורה בעבור תמיכתו במשטר החדש. טראמפ נפגש עם א-שרע בתיווך סעודי, וביטל את הסנקציות ששיתקו את כלכלת סוריה. בהיעדר מנופים אמריקאיים, האתגר למצוא נקודת איזון בין האינטרסים של ישראל ושל סוריה נעשה קשה יותר. קשה, אך אפשרי.
סוריה לא מעלה את סוגיית ריבונות ישראל ברמת הגולן בהקשר להסדרי הביטחון בגבול, הן מן הטעם שאין לכך כל סיכוי, והן משום שממשל טראמפ תומך בריבונות זו ללא כל סייג. אבל במו"מ לקביעת הסדרי ביטחון חדשים, סביר שהסורים יתבעו נסיגה ישראלית מן האזורים החדשים שבהם נערך צה"ל להגנה בסוף 2024. הפתרון לסוגיה זו יכול להתבסס על איתור נקודת האיזון האופטימלית בין הנוכחות הישראלית בשטח הסורי, לבין ביצוע בפועל של מהלכים שמבטיחים את האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל. פעילות נחושה, מתמדת ואפקטיבית של כוחות המשטר הסורי למיגור הפעילות של איראן, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי ברחבי סוריה, במקביל לפירוז מוחלט של האזור שמדרום לדמשק, יגדילו את מרחב הגמישות של ישראל.
צחי הנגביצילום: דנה קופלהממשלה הגדירה את אחיזת צה"ל באזורים הסמוכים לגבול כמהלך זמני שנועד לשמור על אינטרסים ביטחוניים חיוניים. אם האינטרסים האלה נשמרים, נפתח הפתח להסכמות יצירתיות. גם בהסכם השלום עם מצרים עמדה ישראל על כך שביצוע הנסיגה מחצי האי סיני יתפרס על פני שלוש שנים, שבמהלכן נדרשה מצרים ליישם סעיפים מהותיים בהסכם, למשל כינון יחסים דיפלומטיים מלאים וחילופי שגרירים. זה מודל שהוכיח את עצמו וניתן לדון בו במסגרת השיח עם ארה"ב וסוריה.
לסיכום: ניתן להציב את יעד "סוריה תחילה" בקדמת העשייה המדינית של ישראל. לזמן יש חשיבות עליונה. נכנסנו לשנת בחירות, ושיקולים פוליטיים יצברו תאוצה במעלה הדרך ויאפילו על השיקולים הענייניים. ניתן לסגור זירה פתוחה, והצלחה בכך תשמש כמנוף חיובי בזירות האחרות.
צחי הנגבי שימש כראש המל"ל וכיועץ לביטחון לאומי עד אוקטובר 2025
