במבט ראשון, המהלכים האחרונים של דונלד טראמפ נראים כמו אוסף גחמות לא מחוברות. גרינלנד. ונצואלה. עימותים עם האיחוד האירופי. מעורבות אגרסיבית במזרח התיכון. הכל עטוף בציוצים פרובוקטיביים ובשפה בוטה. אבל אם עוצרים רגע, מגביהים מבט ומנסים לחשוב כמו טראמפ, מתגלה קו מחבר ברור מאוד. זו לא אידיאולוגיה, זו לא דיפלומטיה, ואלו בוודאי לא נימוסים בינלאומיים. זה מאבק על שליטה במשאב אחד שיכריע את המאה ה-21: בינה מלאכותית.
נתחיל בנקודה שנראית הכי מופרכת. גרינלנד. למה נשיא אמריקאי מאיים על דנמרק, אחת מבעלות הברית הוותיקות והנוחות ביותר של וושינגטון? מדינה שאיפשרה לארצות-הברית להקים בסיסים צבאיים באי, עצמה עין על פעילות אמריקאית במשך עשורים והציעה שיתופי פעולה כלכליים. התשובה הפשוטה היא שטראמפ לא סומך על אף אחד. התשובה העמוקה יותר היא גיאופוליטית.
הפשרת הקטבים פותחת נתיבי שיט חדשים בצפון. נתיבים שמקצרים משמעותית את הדרך בין אסיה לאירופה. מי שישלוט בהם, ישלוט בחלק ניכר מהסחר העולמי. טראמפ משוכנע, ולא בלי סיבה, שרוסיה וסין כבר שם. דנמרק, מבחינתו, פשוט לא מסוגלת להגן על האינטרסים האמריקאיים. כשהוא לועג ליכולת ההגנה של גרינלנד ומדבר על שתי מזחלות כלבים להגנת האי, הוא לא מתבדח. הוא מאותת.
רכישה פוליטית
אבל כאן מגיע השלב שמסביר למה טראמפ לא מסתפק באיומים. לפי דיווח של רויטרס, בממשל האמריקאי נשקלה הצעה לשלם לכל אחד מ-56 אלף תושבי גרינלנד סכום של כ-100 אלף דולר, כתמריץ למעבר תחת חסות אמריקאית. לא כיבוש צבאי, אלא רכישה פוליטית. טראמפ לא מנסה לשכנע את קופנהגן, הוא מדלג מעליה ישירות אל האוכלוסייה המקומית, באותה לוגיקה של עסקה של סוחר נדל"ן. כסף עכשיו, ביטחון אמריקאי, והיסטוריה אחר כך.
גרינלנד היא לא רק מסלולי שיט. היא גם אוצר של מינרלים נדירים. אותם Rare Earth Materials, שהם רכיב קריטי בייצור שבבים, שרתים ותשתיות חישוב מתקדמות. בלי המינרלים האלה אין AI, וטראמפ רוצה להיזכר בהיסטוריה כנשיא שעשה עסקת נדל"ן גיאופוליטית בסדר גודל של רכישת אלסקה. ב-1867 קנתה ארצות-הברית תחת נשיאותו של הנשיא ג'ונסון את אלסקה מרוסיה בכ-7.2 מיליון דולר. בערך שני סנט לדונם. היום זה נראה כמו גאונות. טראמפ רוצה מהלך כזה על שמו, שייזכר גם עוד 150 שנה קדימה ויציב אותו בהיכל הזהב של נשיאי ארצות-הברית.
מכאן נמשיך לוונצואלה. שוב, לכאורה, נושא אחר לגמרי. מעצר של מדורו בטענה של סחר בסמים. בפועל, מדובר בנפט. הרבה נפט. לוונצואלה יש כ-303 מיליארד חביות מוכחות. כ-17 אחוז מהעתודות העולמיות. כיום, כ-90 אחוז מהנפט הוונצואלני משועבד בפועל לסין כחלק מהחזר חובות. טראמפ רוצה לנתק את הקשר הזה. להחזיר את הנפט הזה לידיים אמריקאיות.
וכאן זה נהיה מעניין באמת. אם מוסיפים לכך אפשרות עתידית של שליטה אמריקאית בנפט האיראני, כ-12 אחוז מהעתודות העולמיות, ארצות-הברית מתקרבת למצב שבו היא שולטת ישירות או בעקיפין בכ-35 אחוז מהנפט בעולם. זה לא רק שובר את אופ"ק. זה מעניק לארצות-הברית נשק אסטרטגי אדיר במרוץ האנרגיה. מבחינת טראמפ, העם האיראני הוא נזק אגבי בתיאטרון שבו המשטר הוא הנכס. טראמפ שואף להיות ההיפוך של הנשיא קרטר, שעל שמו חתומה מהפכת האייתוללות, ושל אובמה, שייחרת בזיכרון דרך הסכמי הגרעין. טראמפ שואף להיזכר כמי שהפיל את המשטר וגם קיבל לידיו את השלל בדמות קופת הנפט.
ולמה אנרגיה חשובה כל כך? כי בינה מלאכותית לא רצה על אידיאולוגיה אלא על חשמל. והרבה ממנו. מרכזי נתונים שואבים אנרגיה בקצב שמדינות שלמות מתקשות לעמוד בו. מנכ"ל אנבידיה כבר מזהיר שפערי תשתיות עלולים להכריע את מאזן הכוחות בין ארצות-הברית לסין. בלי אנרגיה זולה, זמינה ויציבה, המרוץ ל-AI ייתקע. טראמפ מבין את זה דרך ההיגיון הפשוט שלו: מי ששולט באנרגיה, שולט בקצב.
טראמפ רוצה להיזכר כנשיא שעשה עסקת נדל"ן גיאו-פוליטית בסדר גודל של רכישת אלסקה. ב-1867 קנתה ארצות-הברית את אלסקה מרוסיה בכ-7.2 מיליון דולר. בערך שני סנט לדונם. הוא רוצה מהלך כזה על שמו, שיזכר גם עוד 150 שנה קדימה ויציב אותו בהיכל הזהב של נשיאי ארצות-הברית
וזה גם מסביר את הדחף שלו לעבור לשלב הבא בהקמת מועצת השלום בעזה, שהיא בפני עצמה ריסוק של מוסד האו"ם. אצל טראמפ יש תמיד חוט כפול שעובר בכל מהלך: פרס ומטרה. מצד אחד, הכיסופים להיכנס לדפי ההיסטוריה, ועדיף עם פרס נובל לשלום ביד. מצד שני, שימוש בשלום עצמו ככלי עבודה במאבק הגדול מול סין, ובעיקר במרוץ על הבינה המלאכותית. בעיניו, שני הדברים לא סותרים. הם משלימים. הוא רוצה להיראות כמי שסגר סכסוך בן 3,000 שנה בין בני אברהם, ישמעאל ויצחק - לא מפני שהוא בהכרח איש הפיוס, אלא מפני שזה הישג שאפשר למסגר כבלתי אפשרי עד שהעולם המתין להגעתו של ה-מנהיג הג'ינג'י שהצליח לפתור בעיה בלתי ניתנת לפתרון מזה אלפי שנים.
המטרה הקרה
אבל מתחת לטקסים ולכותרות, המטרה הקרה היא נורמליזציה מלאה בין ישראל לסעודיה, שתתרחש רק אחרי פתרון בעזה, כדי להתניע את ה-IMEC. המסדרון שמחבר בין אסיה לאירופה דרך המזרח התיכון, שעוקף את סין, ושיציב אלטרנטיבה ליוזמת החגורה והדרך. מסדרון שיחבר את האנרגיה, התשתיות והסחר תחת חסות אמריקאית.
כשמחברים את כל הנקודות, מתקבלת תמונה ברורה. טראמפ לא פועל באקראי. הוא פועל מתוך לחץ זמן. הוא משוכנע שהמרוץ על השליטה ב-AI יוכרע בשנים הקרובות, ושברגע שפערי החישוב יהפכו לאקספוננציאליים, לא יהיה עוד מה לסגור. לכן הוא מוכן לשלם מחירים דיפלומטיים כבדים, לערער בריתות ולזעזע את המערכת.
ד"ר קובי ברדהצילום: טל גבעוניכאן המפתח להבנתו. אצל טראמפ האינטרס האישי והאינטרס האסטרטגי אינם מתנגשים אלא מתלכדים. המורשת, הנובל, שמו בדפי ההיסטוריה, והמאבק הקר מול סין על אנרגיה, תשתיות ו-AI הם כמו שני הצדדים של אותו המטבע. אפשר להסתייג מהסגנון ואפשר לבקר את המחירים, אבל קשה להתעלם מההיגיון. טראמפ לא מנסה להיות אהוב. הוא מנסה בו-זמנית גם לנצח וגם להיזכר בזמן.
ד"ר קובי ברדה הוא חוקר היסטוריה פוליטית אמריקאית וגיאו-אסטרטגיה, בית הספר הרב-תחומי - HIT חולון
