שיתופן של טורקיה וקטאר במועצת השלום שתנהל את עזה נתפס כסיכון ביטחוני לישראל משום ששתי המדינות תומכות בחמאס, אינן ידידותיות לישראל וטורקיה בכלל שואפת להגמוניה אזורית.
זה נכון, אבל השאלה היא איך הגענו למצב הנוכחי ומה האלטרנטיבה. אופציה אחת הייתה להחליף את שלטון חמאס בשלטון פלסטיני אחר. אך ישראל סירבה לאפשר לרשות הפלסטינית לקבל שליטה בעזה בטענה שאי-אפשר לסמוך עליה.
1 צפייה בגלריה
(צילום: AP/Mark Schiefelbein, Ludovic MARIN/AFP, REUTERS/Evgenia Novozhenina, REUTERS/Jonathan Ernst)
אופציה נוספת הייתה לשלב את המדינות המתונות יותר, מצרים וסעודיה. אך משום שישראל סירבה להיענות לדרישה הסעודית להכריז שהיא מסכימה לרעיון שתי מדינות, ולו באופן עקרוני, גם האופציה הזו קרסה.
עוד אפשרות הייתה להוסיף להילחם בחמאס ולכבוש את עזה כדי למשול בה צבאית – אולם חרף חלומו של סמוטריץ', המחירים של הישארות בעזה גבוהים מדי ולמעשה בלתי אפשריים גם לממשלת ימין.
כך לכדה עצמה הממשלה, שמסרבת לכל אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים עצמם, לאופציה היחידה שנותרה לה להחלפת שלטון חמאס: "מועצת השלום" שתנהל את עזה ותכלול, צריך להדגיש, גם מדינות ידידותיות, לצד טורקיה וקטאר. לארצות-הברית יש אינטרסים משלה להכנסת קטאר וטורקיה לניהולה של עזה, אבל בכל מקרה חשוב לזכור שאלמלא הלחץ שאותן מדינות בדיוק, טורקיה וקטאר, הפעילו על חמאס להיענות לתוכנית טראמפ – חמאס לא היה נכנע ומקבל אותה.
ולכן הבעיה של נתניהו, שהוליך שולל עם "הניצחון המוחלט", היא שאינו יכול לומר את האמת: עבור מי שמתנגד לכל אופציה פלסטינית ובמקביל מסרב לכבוש את עזה, החלופה הטובה שניתן להשיג היא מועצה בינלאומית שתכלול גם כוחות שאינם לצידנו.
המציאות חזקה מכל פוזיציה פוליטית
אלא שהמציאות חזקה מכל פוזיציה פוליטית, וכך אנחנו נותרים בעזה עם תוצאת סיום שהיא לבטח טובה משלטון ישיר של חמאס חזק כפי שהיה לפני אוקטובר, אבל היא רחוקה מההישג שיכולנו להשיג לאחר שנתיים של מלחמה.
סיבה נוספת לכך טמונה בהתנגדות הממשלה לדון ב"יום שאחרי" לאורך כל המלחמה. ישראל לא יזמה שום מתכון ליום שאחרי חמאס, ובכך איפשרה לארה"ב של טראמפ לכפות את עמדתה. עתה נראה שמאוחר מכדי להתווכח עם הממשל, מה גם שהאופן שבו טראמפ נוהג בנשיא צרפת, בשל התנגדותו למדיניות כלפי גרינלנד, מעיד עד כמה מסוכן להיכנס עימו למחלוקות.
אבי שילוןועם זאת, הכישלון המדיני, למרות ההישג הצבאי שהחליש את חמאס, לפחות מציע יתרון למערכת הפוליטית, שיכולה לקראת הבחירות להציג שתי אלטרנטיבות ברורות: האחת היא מדיניות הליכוד שמתקשה לממש את ההישגים הצבאיים באופציות מדיניות, ומולה צריכה לקום חלופה אחרת. בהקשר זה היוזמה לגוש מאוחד של בנט, איזנקוט ולפיד היא התפתחות חשובה. שכן היא תאפשר לבחור, כמו בשנות ה-80, בין שתי מפלגות גדולות. גוש האופוזיציה הפוטנציאלי צריך לומר מה המדיניות החלופית שלו, ולא להסתפק רק בצורך, הברור, בתיקון.
