כשנה לאחר טבח 7 באוקטובר, בעוד המדינה כולה מתנדנדת בין הותר לפרסום אחד למשנהו, ואחיה, לוחם היס"מ רן גואילי, נחשב כחלל חטוף בעזה, חלמה שירה גואילי חלום.
"חלמתי שאני באוטו יחד עם רני, והוא יושב במושב הקדמי ואני באחורי, ואני צועקת לו: 'רני, איזה כיף שאתה בבית. כולם חשבו שאתה מת. אתה יודע שאתה אייקון, והולכים לעשות עליך סרט הוליוודי? אני אוהבת אותך, ואיזה כיף שאתה כאן'. ואז שאלתי אותו: 'אף אחד לא ראה אותך, עם מי היית בשבי? איך פתאום חזרת?' והוא עונה: 'הייתי רק עם אמילי'. ואני אומרת לו: 'נו, ואיך היא? היא בסדר? מה איתה, היא בחיים?', והוא עונה: 'היא בסדר, היא בטוב, טיפלו בה'.
4 צפייה בגלריה
שירה גואילי על רקע דיוקנו של רן, השבוע. "המאבק זה הג'וב 'הנחשק' שלי והוא בחר אותי. אני מקווה שרני גאה בי" | צילום: הרצל יוסף
שירה גואילי על רקע דיוקנו של רן, השבוע. "המאבק זה הג'וב 'הנחשק' שלי והוא בחר אותי. אני מקווה שרני גאה בי" | צילום: הרצל יוסף
שירה גואילי על רקע דיוקנו של רן, השבוע. "המאבק זה הג'וב 'הנחשק' שלי והוא בחר אותי. אני מקווה שרני גאה בי"
(צילום: הרצל יוסף)
"סימסתי לאמא שלנו: 'את לא מאמינה איזה חלום היה לי. רני אמר לי שאמילי בסדר'. ואמא אומרת לי: 'את יודעת מי זו אמילי?' הייתה ילדה קטנה שחזרה בשם אמילי הנד, אבל הבנו שרני לא מתכוון אליה, אלא לאמילי דמארי, שבאותם ימים בכלל לא הכרתי אותה, כי לא דיברו עליה הרבה. לא ידענו מה קרה לה, ועם מי היא שם, ופתאום רני שלח לי מסר עליה. אחר כך הבנתי שזה לא מקרי. הם היו השוטרים היחידים שנחטפו".
סיפרת לאמילי, להורים שלה? "להורים שלה לא, כי אני זוכרת שאנשים היו מספרים לי חלומות שרני חוזר, וזה היה מפתח אצלי תקווה, ולא רציתי על המצפון שלי אם זה לא יתממש. אחרי שהיא חזרה ניסיתי ליצור איתה קשר, ולא יצא. זה עוד יקרה".
לא קל, בלשון המעטה, להיות המשפחה של החלל החטוף האחרון בעזה, בעיקר אחרי שנתיים וחצי של מלחמה. ברקע תמיד נמצאות דוגמאות מייאשות למי שלא חזר מעולם או מי שלקח יותר מעשור להחזירו. "בהתחלה היו 255 חטופים", אומרת שירה גואילי השבוע, בריאיון מקיף ראשון. "255 משפחות, אז הקול היחיד שלי לא נדרש. כל אחד תמך בשני. עכשיו אני צריכה ללמד את עצמי איך לצעוק, כשבמקביל, אנחנו אובדי עצות וגם מאוד עצובים.
"זה לא פשוט להסתכל על המשפחות האחרות, שהפכו לחלק מאיתנו, מתחילות בשיקום. כל אחד מהחוזרים מתקדם, מתחיל להתפרנס, להרים את עצמו, ואנחנו עוד לא שם. כל שבת אנחנו צריכים להיות בעצרת בנגב ובשישי בקבלת שבת בכיכר. המשפחות כולן איתנו, אבל בציבור הרחב לא לכולם אכפת, לא כולם יודעים שיש חטוף אחרון. אני נוסעת במונית, אומרת: 'אני אחות של חטוף', והנהג אומר: 'אה, כולם חזרו'. אני מדברת עם אנשים, והם שואלים: 'מי זה רני?' מה זאת אומרת, זה אחי והוא עדיין שם".
4 צפייה בגלריה
עם רן. "כשהוא היה פה כל שישי הייתה בבית חפלה" | צילום: באדיבות המשפחה
עם רן. "כשהוא היה פה כל שישי הייתה בבית חפלה" | צילום: באדיבות המשפחה
עם רן. "כשהוא היה פה כל שישי הייתה בבית חפלה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
את מפחדת שהוא יהיה רון ארד? "אני חוששת שהוא יישאר שם זמן רב, ושהתרגלנו וזה מפחיד. אסור שזה יקרה".

ממיתר למאר-א-לאגו

בעיני המשפחה, היא אומרת, זו לא הייתה הפתעה שרב-סמל ראשון גואילי נותר אחרון. "ברגע שהחזירו את אל"ם אסף חממי ז"ל ידענו שרני יהיה האחרון שיחזור, אבל לא תיארנו שזה ייקח כל כך הרבה זמן. היינו בטוחים יום-יומיים. רני הוא הקלף הכי חזק. עבורנו הוא סמל לגבורה והצלה, לכל מי שלחם ב-7 באוקטובר. גם עבור חמאס הוא סמל, 'תראו איך ניצחנו אתכם'. רני, כמו חממי, חלק מהמשחק שלהם. לכן צריך וחשוב להחזיר אותו הביתה".
הגואילים עושים כל מאמץ להשמיע את זעקתם. ההורים - טלי, עורכת דין מצליחה, ואיציק, שעד עסקת החטופים האחרונה שימש כמנהל פיתוח ותשתיות באזור התעשייה עידן הנגב - עזבו את כל עיסוקיהם לטובת המאבק. אבל עד אוקטובר האחרון שירה, 24, כלל לא הייתה מעורבת בקרב שבו נשמעו רק הוריה.
"בהתחלה", היא אומרת, "לא הבנתי את גודל האירוע. עברתי תהליך כדי לדבר על רני. בהתחלה לא היו לי כלים. היום כבר הסתגלתי לסיטואציה הזו, שאני אחות של חטוף, ובניתי מחסום הגנה, שמאפשר לי לנתק את הרגש ולדבר על המצב הנתון, זה שרני שנמצא בעזה".
אז מה קרה שנכנסת לעניינים? "כשהייתה הפעימה האחרונה לפני חצי שנה, אמא כבר הייתה עייפה ולא יכלה לשאת את כל הפוקוס עליה, וככל שדיברו על העסקה, הלחץ גבר, כי רק אותה הכירו. ואז היא ביקשה ממני להצטלם לקמפיין, ואז התחילו להכווין אליי ראיונות, וזו נהייתה שגרת היומיום שלי. המאבק זה הג'וב 'הנחשק' שלי והוא בחר אותי. אני מקווה שאני עושה את זה בצורה טובה, ורני גאה בי".
שיאה של העשייה הסתיים זמנית השבוע, כשנחתה בארץ אחרי מסע השתדלות בארצות-הברית, כולל פגישות עם בכירים בממשל האמריקאי ובראשם דונלד טראמפ. התוכנית המקורית כללה נסיעה בת שבוע בלבד עם הופעה בפני הקונגרס, פגישות באו"ם והשתתפות באירוע בבית הלבן. בפועל, ארכה הנסיעה חודש.
"לפני הנאום הראשון, שהיה בשגרירות בוושינגטון", היא משחזרת, "רשמתי לעצמי נקודות באנגלית. זה לא שאני משהו מיוחד באנגלית, אבל ברגע שעליתי לבמה, והיה לי קשר עין עם הקהל, הרגשתי שזה חזק ועוצמתי. אם אתה יורד מהבמה וכולם מחבקים אותך ומדברים על מה שאמרת, זה אומר שהם הקשיבו.
"אחת הדמויות שנוצר לי איתן קשר אישי הייתה ליאו טרל, יו"ר כוח המשימה הפדרלי למלחמה באנטישמיות. פגשתי אותו פעמיים. הפעם הראשונה הייתה באירוע בקונסוליה. ברגע שעליתי לבמה, הוא מחא כפיים ונעמד. אחר כך הוא שלח את כל מי שפנה אליו לעוזרת שלו, ורק לי נתן את כרטיס הביקור. הוא ניגש אליי ושאל: 'איך אני יכול לעזור לך?' ולא ציפה לתשובה שלי: 'איך אני יכולה לעזור לך?' כי בעיניי זה בא ביחד. אם נרצה את רני בבית, צריך לטפל באנטישמיות.
"הוא אמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא נשאל דבר כזה. באמת התכוונתי לזה, והוא התרגש ממני, והצטלמנו מלא. אחרי שסיימנו בוושינגטון וניו-יורק, טסתי למיאמי, למשפחה שיש לי שם ולעוד פגישות. השבוע בניו-יורק פתח המון הזדמנויות. אנשים ראו אותי וביקשו שאבוא לדבר בכנסים שלהם, דיברתי ב-SSI (סטודנטים ציונים למען ישראל), במיאמי היה אירוע עם ג'וזף ווקס, איש עסקים שעוזר למשפחות שכולות, למשפחות חטופים ולשבים. הוא עשה אירוע יחד עם תהילה פאליק (בתו של הטייקון סיימון פאליק. א"א) בבית הכנסת הגדול במיאמי וליאו היה אחד המוזמנים.
4 צפייה בגלריה
נואמת בכיכר החטופים. "הייתי צריכה ללמד את עצמי איך לצעוק" | צילום: יריב כץ
נואמת בכיכר החטופים. "הייתי צריכה ללמד את עצמי איך לצעוק" | צילום: יריב כץ
נואמת בכיכר החטופים. "הייתי צריכה ללמד את עצמי איך לצעוק"
(צילום: יריב כץ)
"כשראיתי אותו נכנס קמתי אליו ושאלתי: 'אתה זוכר אותי?', והוא אמר: 'אני לא מאמין, מה את עושה כאן? ניסינו למצוא אותך'. הכרתי לו את הוריי, והם לא הבינו מי זה הבן אדם הזה שככה מהלל את הבת שלהם. הוא אמר 'הבת שלכם אישה חזקה ומדהימה ואני רוצה לעבוד איתה בהמשך'. כולם היו בהלם ואני הרגשתי שהייתה בינינו אחלה אנרגיה".
וטראמפ? "את טראמפ ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה באירוע הדלקת נרות בבית הלבן. טראמפ נאם על הבמה ואמר שהוא החזיר את כולם. ואז הוא קרא לרונן ואורנה, ההורים של עומר נאוטרה ז"ל, אנשים מדהימים שמלווים אותנו ומשמיעים את הקול שלנו באמריקה. רונן שלף מהמעיל תמונה של רני ואמר לו: 'המשימה שלך עוד לא הושלמה. עוד לא החזרת את כולם, נשאר עוד חטוף אחד וזה רן גואילי'. את יודעת איזה אומץ זה, שבמקום להגיד 'תודה', אתה אומר לנשיא ארצות-הברית: 'רגע, נשאר כאן עוד מישהו. עוד לא סיימת את העבודה'. זה רגע בלתי נשכח עבורי, שלעד אודה להם עליו.
"אני חושבת שהרבה מורידים רגל מהגז ברגע שאומרים: 'אוקיי, זו רק גופה והוא אחד', לא מסתכלים על זה שיש פה משפחה וכמה זה חשוב לנו, לכל העם, שהוא יחזור. כי אם רני נשאר שם, קחו בחשבון ש-7 באוקטובר יקרה שוב. כמו שאמרה כל הזמן משפחת גולדין, 'אם היו דואגים להחזיר את הדר, לא היינו מגיעים ל-7 באוקטובר'. אותו דבר יקרה עם רני".
איך טראמפ הגיב לדברים? "הוא שתק והבין, ואחר כך נפגשנו שוב, במאר-א-לאגו, יחד עם המשפחה שלי. זה מקום מהמם, פי שניים ממיתר לדעתי, מלא אנשים נחמדים נורא - וויטקוף וקושנר והעוזרים של טראמפ. את באה חדורת מטרה ואפילו לחוצה, אבל טראמפ לחץ לי את היד, שאל אותי מה אני עושה בחיים, היה נחמד ואמר שהוא יודע מה רני בשבילנו ושהוא עושה הכול כדי להחזיר אותו.
4 צפייה בגלריה
עם הנשיא, נתניהו ומשפחתה. "טראמפ ידע הכל על רני, זה ריגש אותנו" | צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ
עם הנשיא, נתניהו ומשפחתה. "טראמפ ידע הכל על רני, זה ריגש אותנו" | צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ
עם הנשיא, נתניהו ומשפחתה. "טראמפ ידע הכול על רני, זה ריגש אותנו"
(צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ)
"הוא ידע בדיוק מה רני עשה ב-7 באוקטובר, ידע על הפציעה במהלך הקרב וגם על הפציעה שלפני, וזה מאוד ריגש אותנו. אמרתי לו שאני אישית חושבת שרני בחיים, ואחרי שדיברנו הייתה לו מסיבת עיתונאים, שבה הוא אמר: 'המשפחה של רני חושבת שהוא עדיין בחיים'. וזו אמירה. כי בתור הנשיא להגיד דבר כזה, זה להעביר מסר לחמאס: 'תיזהרו, אנחנו חושבים שהוא עדיין בחיים'. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. אני מאמינה במעשים".
ואז פתאום שלב ב'. "הבשורה על זה תפסה אותי בחו"ל. זה היה בום בלב. הרגשתי שמסתכלים לי בעיניים ומשקרים. על זה אנחנו נלחמים, שלא יהיה שלב ב' לפני החזרתו של רני. וזה זרק אותי למחשבות: הקול שלי לא חשוב? אני לא חזקה מספיק? אני לא פוליטיקאית ולא מתיימרת, וגם הוריי לא. אנחנו בסך הכול משפחה שנקלעה לסיטואציה. זה היה לי קשה. הרגשתי שאני גרגיר חול בכל הדבר הזה, ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות עכשיו. הייתה בי אכזבה, שרני לא היה צריך להקריב את עצמו למען המדינה הזאת, אם היא לא מוכנה להקריב את עצמה למענו".
מי בעצם האיש הרע בסיפור הזה? חמאס? אולי הממשלה שלא דוחפת? "אין לי ציפייה מחמאס. מבחינת הממשלה, כל מי שאומר לי 'אנחנו איתך ונעשה הכול', זה נכנס ויוצא. תנו לי מידע מודיעיני, משהו להיאחז בו. אל תראו לי חוסר ביטחון. תביאו לי את אחי. בינתיים אני רק מקבלת ליטופים. אבל לילד פצוע לא מספיק הליטוף, צריך גם לטפל בו".
ההורים שלך נחשבים מאנשי פורום תקווה, אוהדי נתניהו. הם כן מאמינים בו. "זה לא קשור למאמינים. אנחנו רוצים להיאחז במשהו, וכשמישהו אומר מילים יפות, זה מאוד נעים. אבל גם הם חושבים שעד שאין מעשים, מבחינתם זה אוויר. אנחנו לא מאמינים במלחמות. לא שאני אומרת שמשפחות אחרות עשו משהו לא טוב במאבק. עובדה, כולם חזרו. אבל אנחנו לא מאמינים בלא-להיפגש. ההורים מאמינים באחדות ונעזרים בכל מי שאפשר, וכל מי שיכול לתת להם פרט מידע על אחי, או להגיד 'אנחנו איתכם', הם יהיו שם ויקבלו את זה בהערכה. הם משקיעים כל רגע ברני, אבל אחרי שנתיים וחצי המאבק הרבה יותר קשה. אנשים עייפים".
בדיעבד, נעשו טעויות? "כל משפחה עשתה טעות לכאן או לכאן. בסופו של דבר, כולם רצו את הילד בבית. אצלנו, בקטע של רני, המודיעין כשל. הוא לא הביא מידע עליו ולא נלחם מספיק חזק על אח שלי. והשאלה היא: מי שלא היה לו מספיק חשוב להחזיר את אחי עם כולם, האם יהיה לו מספיק חשוב להחזיר את אחי לבד?"
את נפגשת עם נתניהו? "כן. מה הוא יכול להגיד? 'אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים'. יעזור לי להוציא עצבים? לא. אני מעדיפה לשמור על הבריאות שלי, ומשאירה את הכנסת ואת הדברים האלו לאמא שלי, זה פחות אני. הפוליטיקה לא מעניינת אותנו הצעירים, למה? כי הכול שם חרא, הכול שם זה טינוף, והכול שם זה כעס, ואני חושבת שפה צריך להתחיל שינוי. וברגע שיהיה פוליטיקאי אמיתי, שיבוא ויגיד לי את האג'נדה הנכונה, שיהיה בשביל העם שלו, ולא בשביל רדיפת בצע, אני שלו".

אלוף העולם בשניצלים

היא בדיוק בגיל שאחיה, הגדול ממנה בשנתיים, נחטף. היחסים ביניהם היו קרובים מאוד. בגלל תפקידו, התבקשה משפחת גואילי, יחד עם משפחות אחרות שהחטופים שלהן שירתו בכוחות הביטחון, להוריד פרופיל. לדעתה זה גרם לכך שעד היום אנשים לא יודעים מספיק על רני.
"הייתי רוצה שאנשים יידעו", היא צוחקת, "שהוא אח מעצבן, שבטלפון שלי הוא שמור כ'פגם גנטי', ואני שמורה לו 'לוצי', קיצור של לוציפר, השטן. שהוא אוהב להתעסק בעץ, והייתה לו בבית סדנת נגרות, שבכל זמן חופשי היה עושה כיסא, שולחן, מיטה. שום גבר לא היה נכנס לי לחיים אם רני לא היה יודע, ואותו דבר גם לגביו. כשהוא נחטף לא הייתה לו בת זוג. הוא כן חשב על מישהי ספציפית.
"ב-7 באוקטובר בדיוק התכוונו לסגור כרטיס לדרום-אמריקה. תכננו לעשות טיול לברזיל, מקסיקו וקולומביה. החלטנו שניסע יחד, כי אמא לא הסכימה לי לנסוע לבד, אבל זה גם הרגיש לנו הכי טבעי.
"רני היה דמות מאוד חזקה בחיים שלי. כשהיינו קטנים הוא היה לוקח אותי מבית ספר ומכין לי ארוחת צוהריים. כשהייתי חשה סכנה או עצבות, במקום להתקשר לאבא או אמא, זה היה להתקשר לרני. השניצלים של רני היו ה-דבר", היא אומרת. "הוא היה אלוף בשניצלים. עשה אותם דק-דק, עם חרדל ושום, והסוד שלו היה עמבה בבלילה. כל המשפחה יודעת לבשל, אבל רני, הוא כמו אבא שלנו, כל מה שהוא מכין - טעים. אחרי בית ספר הוא היה מכין לי אוכל, יושבים, רואים סרטים מפגרים שהוא בוחר, סרטי אקשן כאלה שהוא אוהב לראות. ואז מגיע הערב, הוא מנגן לעצמו בגיטרה, בסלון. לא הופעה או משהו. זה היה הרגע שלו להתבודד".
כשגואילי מתבקשת לתאר את ביתם לפני 7 באוקטובר, היא אומרת בלי היסוס, "בית שמח". "כשרני היה פה כל חמישי או שישי הייתה כאן חפלה. חברים ושירים במזרחית, ותמיד מוזיקה בפול ווליום. שישי בצהריים, כל המשפחה צריכה להיות בבית, וכולם מנקים ומבשלים, ותמיד יש עמיר בניון ברקע, או שלומי שבת. אבא ואני היינו מנקים ופתאום רני היה נכנס הביתה עם המדים.
"אני חושבת שהיינו משפחה מאוד שמחה. כאילו, גם היום אנחנו שמחים, אבל עצובים. אנחנו לא עושים יותר חפלות, וגם לא שירים בשישי. עדיין עושים קידוש וארוחות שישי ובחגים תמיד משאירים לו כיסא וכל הבית תמונות שלו, גם כאלו שאנשים ציירו לנו. יש לנו אפילו בדיחות שחורות כמו: 'הוא לא הביא את הדרכון איתו לעזה, לכן הוא עדיין תקוע שם'".
גם את 6 באוקטובר בילו האחים יחד. גואילי עבדה אז כמעצבת מסחרית באורבניקה ובמקביל כסלקטורית במועדון "הפורום" בבאר-שבע. רני, שסחב פציעה בכתף מתאונת אופנוע, חגג במקום יום הולדת לחבר. כשחזרו הביתה, הלכו לישון בחדרים צמודים. לרני, היא מספרת, היה חלום: ששירה תצא מהבית, והוא ישבור את הקיר המקשר בין החדרים ויהפוך הכול לסוויטה. אחרי שנחטף, נכנס הבית במיתר לשיפוצים ממושכים, שעדיין לא הסתיימו, אבל החדר של רני, הסוויטה, כבר מחכה לו.
"בשש וחצי בבוקר כשהתחילו האזעקות", מתארת גואילי, "כולנו ירדנו למקלט, שזה החדר של עמרי, האח הגדול שלנו. נכנסנו לו למיטה, כי הוא היה במשמרת במשטרה, וחזרנו לישון, אבל רני קיבל כל כך הרבה הודעות, שהוא הבין שקורה משהו יותר גדול. הוא עלה למעלה, שם מדים, ואבא שלי אמר לו: 'לאן אתה הולך?', ואמא אמרה: 'אתה פצוע, איך תילחם'. אני זוכרת שהוא הרים והוריד את היד, בתנועה מהכתף, ואמר לה: 'הנה, אני יכול להזיז את היד'. אי-אפשר היה להילחם בו, והם נתנו לו לנסוע".
לפי הידוע, גואילי נסע לתחנת המשטרה בבאר-שבע כדי להצטייד, ומשם המשיך למוקדי הלחימה בעוטף עזה. הוא הגיע עם לוחם נוסף לתחנת הדלק בצומת סעד, שם פעלו תוך סיכון לחילוץ והצלה של עשרות שורדי נובה. לאחר מכן הגיע לאזור קיבוץ עלומים, שם נקלע עם חברו למארב ונפצע קשה בידו ורגלו. תוך כדי הוא הצליח לחסל לפחות 14 מחבלים.
ההודעה האחרונה שלו נשלחה לחבר קרוב בעשר וחצי בבוקר: "אני בשטח עדיין מלא מחבלים". מאז לא נודע גורלו. "אנחנו לא יודעים כלום", אומרת האחות. "כל אינדיקציה נשללה. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים, בעצם לא ידענו. גם כשחזרו חטופים לא קיבלנו דבר, וזו הבעייתיות של הסיפור. כאילו בלעה אותו האדמה. אנחנו מתפללים שהוא בחיים, אבל אין שום מידע מודיעיני לכאן או לכאן. יש תיעודים מעזה מ-7 באוקטובר, תמונה שלו שרוע על אופנוע ומאחור בית החולים. לא ברור אם הוא מחוסר הכרה או חס וחלילה מת. מבחינת הממשלה והמודיעין זה ודאי שהוא לא בין החיים, אבל משהו בלב שלנו לא השלים עם העניין. אם אתם יודעים שהוא לא בחיים, אז איפה הוא? אם אתם יודעים על כל חטוף, אז איפה רני? למה מנסים למצוא, ולא מוצאים?
"כשעדכנו אותנו שהוא לא בגופות ולא בבתי חולים, אמרנו: 'טוב, הוא חטוף, הוא בטוח יסתדר'. ואז אמרו לנו שהוא כנראה לא בחיים. זה היה ב-30 בינואר 2024. בדיוק לפני שנתיים. עד היום אני לא מאמינה. איך אפשר להאמין למשהו שלא ראית?"

חיים של מישהי אחרת

זה לא מקרי שהציבור התוודע לגואילי הצעירה רק עכשיו. "בשנתיים הראשונות", היא אומרת, "עברתי תהליך עם עצמי. די הכחשתי את הסיטואציה. התרכזתי בהחלמה של עצמי". כחלק מכך, טסה לבד להודו לחצי שנה. "אנשים לא הבינו איך אני יכולה", היא מספרת בגילוי לב, "אבל יום אחד פשוט החלטתי לטוס. הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי, ואנשים שפטו אותי על זה. אמרו 'איך היא מעיזה ללכת ולהשאיר את המשפחה שלה ככה'. לא יכולתי לשאת את המציאות האינטנסיבית. הייתי חייבת לרגע לחיות חיים של מישהי אחרת. היום לא הייתי נוסעת לכל כך הרבה זמן. אז זה הרגיש לי נכון".
עזבי זרים, מה ההורים אמרו? "בהתחלה לא הסכימו שאטוס. אמרו שבוע-שבועיים, ואז הם הבינו שאני במסע מרפא עם עצמי. כי רני לא היה סתם אח, הוא היה כל עולמי. בחו"ל פתאום חייכתי לראשונה, נחשפתי לעצמי, חייתי בלי פחד, בחנתי גבולות".
בהודו פגשה עוד אנשים כמוה. "בני משפחה של חטופים, שורדי נובה, חיילי מילואים. היו אנשים שאמרו ששימשתי להם השראה, כי נתתי להם פרספקטיבה אחרת על החיים, לחוזק והתמודדות עם אובדן. שגם אם קשה, לא ניתן להם לנצח".
אחרי שחזרה לארץ, עברה למרכז תל-אביב. גם כדי ליצור נקודת עגינה למשפחה בעת המאבק בכיכר החטופים, וגם כדי לחיות חיים של אישה צעירה רגילה. אין לה סממנים מזוהים עם המאבק על המרפסת, והשכנים גילו מי היא רק כשפגשו אותה במקרה בהפגנות.
בתחילה, היא מספרת, הייתה מנהלת שיחות בלב עם אחיה. "הייתי מדברת איתו על פחדים. אמרתי לו שאני כבר לא מפחדת מכלום. שלא משנה מה יפגע בי, לא יקרה לי שום דבר, כי כבר קיבלתי את האגרוף הכי כואב".
לאחר חזרתו של החלל החטוף סודתיסאק רינתלאק, הוחלט במשפחת גואילי בשיתוף עם מטה החטופים, להעביר את העצרת של שבת מכיכר החטופים בתל אביב לצומת הקשתות בשער הנגב, וכן, יש פה גם עניין כלכלי. התרומות פחתו במידה ניכרת, ואין באפשרות מטה המאבק להפיק עצרת שבועית ב-200 אלף שקלים לעצרת כבעבר. בימי שישי לוקח על עצמו כל קיבוץ בעוטף להפיק קבלת שבת בכיכר החטופים עד חזרתו של רני.
את מקנאה במשפחות שחזרו להן יקיריהן? "אני לא בתחרות. כל השבים הם חלק מהמשפחה שלי, ולפגוש אותם במציאות זה כאילו רני חזר. בימים שהם חזרו התמוטטתי, אבל מיד את אומרת לעצמך: 'רגע, שירה, מה יש לך? תראי אותם בבית, איזה כיף'. במיוחד כשאני שנתיים וחצי בתוך הדבר ומכירה כל אחד ואחד מהחטופים. חס וחלילה שאני אתבאס שהם בבית".
את החלומות על לימודי פסיכולוגיה הניחה בצד בינתיים. "המציאות הזו העניקה לי כלים להבין שאני רוצה לעזור לאנשים, אבל יש מהמורות. התחלתי ללמוד לפסיכומטרי, ואז בום, נחתמה העסקה והכול צף, ואין באמת את הקשב ללמוד, אז הורדתי את זה מעצמי. מצד שני, אני לא יושבת בבית ובוכה על מר גורלי. אני קמה בבוקר עם חיוך, והולכת לישון עם חיוך, כי אני יודעת שאני נאבקת. באמצע אני עצובה מאוד. אני חיה חיים שאני לא מאחלת לאף אחד. לילות בלי שינה, קמה מזיעה מסיוטים, התקפי חרדה. כשטוב לי, המצפון תוקף. כאילו אסור לי שיהיה לי טוב, כי רני שם.
"עברתי טראומה גדולה בחיים שלי, ומאוד קשה להסתכל על עצמי מהצד ולהגיד שאני ראויה לשמוח שוב, או לפרגן לעצמי מסיבה או ערב בנות. אני עושה את זה כי אי-אפשר להתמודד עם העצב כל כך הרבה זמן. מנסה לנקות את הראש ולדבר על דברים 'צהובים', אבל זה מלווה בהרבה ייסורי מצפון".
זוגיות? "היו לי כמה ניסיונות אחרי 7 באוקטובר אבל זה לא עבד, כי אף אחד לא יכול להבין את מה שאני חווה. אם לא היית שם, אתה לא באמת יכול להבין אותי. ואני לא מספיק פתוחה לספר את מה שאני עוברת למישהו שלא שם".
ביקרת בעלומים, הקיבוץ שממנו רני נחטף אחרי שהגן עליו? "לא. הייתי פעמיים באזור הנובה. ברגע שהגעתי לאזור שבו רני נחטף, לא הצלחתי לצאת מהאוטו. היה לי מאוד קשה לעמוד, כשאני פה והוא שם".
מה את רוצה שהציבור יעשה? "שלא ימשיך לסדר היום. שידברו, שיבקשו לדעת מי זה רני, שעדיין ילכו עם הסיכות הצהובות, ושעדיין יניפו שלטים ויעמדו בצמתים. אולי אני לא יכולה לדרוש את זה אחרי שנתיים וחצי, כי אנחנו אחרונים, אבל זו הבקשה שלי, להישאר באותה מתכונת".
את מפחדת שיהיה יום שאף אחד לא יבוא לעצרת? "ברור. ביום שזה יקרה, אם זה יקרה, אני יכולה להגיד שלום על ישראל. זה לא קשור רק אליי, זה כאילו הלך על כולנו. את לא סתם שומעת את כל הנאומים מתחילים ב'איך אני שמח שאתם פה', 'איך אני מתרגשת לראות אתכם פה'. אנחנו לא מתארים לעצמנו שלאנשים חשוב כמונו, שרני יחזור הביתה. ולמקבלי ההחלטות אני רוצה להגיד שאנחנו עייפים. לא בחרנו להיות בסיטואציה הזאת וזו אחריות שלכם להחזיר אותו הביתה. אל תפקירו אותנו שוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.01.26