מאז 7 באוקטובר התקבעו בשיח הישראלי סיסמאות פסקניות שמתחפשות למסקנות מפוכחות לכאורה מהטראומה שמעולם לא תוחקרה לעומק. רובן מועלות מצד האחראים למחדל שמבקשים להצטייר כמבשרי תיקון, והן מגלמות בדרך כלל אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים במסווה של ניתוח אסטרטגי שקול. לקביעות "ערבים מבינים רק כשלוקחים להם שטח" ו"התיישבות מונעת טרור" התווספה באחרונה התובנה שכל שותפות עם מפלגה ערבית (שאינה "עסקאות פוליטיות") מגונה, בפרט עם רע"מ - המפלגה הערבית היחידה שהשתלבה בקואליציה בישראל. זה גם הרקע לקריאה להוציא מחוץ לחוק את האחים המוסלמים והפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית.
הפסילה מוצאת תמיכה רחבה מימין לליכוד, על בסיס תפיסת עולם שמטילה ספק בשוויון זכויות מלא למי שאינם יהודים (סמוטריץ' הכריז ב-2021 ש"הערבים הם אזרחי המדינה לפחות בינתיים"); אך התבססה בהדרגה גם בליכוד, שמנסה להדחיק את המגעים שנוהלו עם רע"מ לגיבוש קואליציה לפני כמה שנים; ומחלחלת גם למפלגות המרכז, שנעות בין הצטרפות לפסילה לגמגום לגבי השתלבות רע"מ בקואליציה עתידית, כשרק יאיר גולן מציג עמדה ברורה (ותומכת) בנושא.
מאז הוקמה מחדש הרשימה המשותפת, בחמישי האחרון, החריפה ההתקפה ובמוקדה ניסיון מתוזמר להציג את ארבע המפלגות הערביות כאויב, ומי ששוקל עימן קשר כ"משתף פעולה". בפועל, הרשימה מורכבת כבלוק טכני שיוכל להתפרק לאחר הבחירות, ובולט בה הפער בין רע"מ בהנהגת מנסור עבאס שנכונה להשתלב בקואליציה עתידית, ליתר המפלגות שדבקות בטאבו הוותיק (והמשתק) של "ישיבה על הגדר", ומפגינות לא פעם התרסה בהקשרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כמו רוב מסעות הדה-לגיטימציה, גם זה שמתנהל נגד רע"מ לא מתמודד עם עובדות. למשל, עבאס היה אחד המנהיגים הבודדים בעולם הערבי והמוסלמי שכבר ב-7 באוקטובר גינה בשפה ברורה וללא "טיעונים מאזנים" את הטבח בעוטף עזה. הוא דורש מהאזרחים הערבים לחקור גם את אחריותם לנסיקה בנגע הפשע והאלימות בקרבם. הוא גם הבהיר כי נדרש להכיר בישראל כמדינה יהודית. בגלל כל הדברים עבאס הותקף בחריפות בציבור הערבי, וכן על ידי יחיא סינוואר שהגדיר אותו בפומבי בוגד.
הקו הפרגמטי ביותר
עבאס אינו ציוני ולא יהיה כזה, אבל הוא מייצג את הקו הפרגמטי ביותר שהופגן אי פעם בחברה הערבית, כזה שמאפשר השתלבות של האזרחים הערבים בלי לערער את צביונה של ישראל כפי שהוקמה. פסילתו משמעה שלילה מוחלטת של שותפות פוליטית עם מפלגה ערבית במסגרת קואליציונית, וחסימת הדרך בפני האזרחים הערבים להשתלב בקבלת ההחלטות במדינה. הפסילה לא מלווה בשום הסבר איך בעצם ייראה הקשר בין יהודים לערבים במדינה, וייתכן שכמו במקרה של החמולות בעזה ובגדה, ממתינים להופעת חדי-קרן בדמות "ערבים-ציונים" או מתכננים ליצור כאלה.
נידוי רע"מ מתרחש בעת שהחברה הערבית בישראל נתונה במשבר עמוק, ובמוקדו: החרפת הפשע והאלימות, שמלווה בתחושת ניכור גובר מצד המדינה (ועוינות במקרה של השר לביטחון פנים); תלישוּת הדור הצעיר ששליש ממנו מצוי בחוסר מעש כרוני (אינו עובד או לומד); לצד חולשה של ההנהגות - מציאות שבגינה ניכרת בציבור הערבי "אווירת התפרקות". לכל זאת מתלווה ריחוק גובר בין החברות היהודית והערבית מראשית המלחמה, תוך צמצום המגע ביניהן בכלל המישורים.
כמו רוב מסעות הדה-לגיטימציה, גם זה שמתנהל נגד רע"מ לא מתמודד עם עובדות. מנסור עבאס מייצג את הקו הפרגמטי ביותר שהופגן אי פעם בחברה הערבית, כזה שמאפשר השתלבות של האזרחים הערבים בלי לערער את צביונה של ישראל
הזהירות שמפגינות מפלגות המרכז מקשר עם רע"מ מצטרפת לעוד סוגיות שבהן הן נוקטות עמימות בסוגיות קריטיות, כנראה מחשש שעמדה ברורה תגרום לאיבוד קולות, ובמקום זאת מעדיפות להתמקד ביעד אחד ברור - החלפת נתניהו. אין להן חזון לגבי יחסי יהודים וערבים במדינה, בדיוק כפי שאין להן תפיסה ברורה בנוגע לעתיד הקשר בין ישראל לפלסטינים: הן פוסלות את רעיון שתי המדינות (שאכן נראה תלוש כיום), אך לא מציגות חלופה לצעידה לעבר מדינה אחת, חזון של הציונות הדתית שהופך במהירות למציאות של כלל הציבור, בלי שנשאל או הכריע בנושא. אחת האכזבות הקשות של סינוואר במלחמה האחרונה הייתה מכך שהציבור הערבי בישראל לא הצטרף לעימות, כפי שהתרחש במבצע "שומר החומות" במאי 2021. הדבר נבע משילוב של הטראומה שנגרמה בעקבות רצח למעלה מ-20 אזרחים ערבים ב-7 באוקטובר ופחד מתגובת השלטון, לצד נאמנות אותנטית מצד חלק גדול בציבור הערבי. המלחמה הצטיירה בשלביה הראשונים כחוויה מכוננת שממנה עשויה להיוולד ישראל חדשה בעלת אתוס עדכני, וכהזדמנות לבירור פערי יסוד שמעולם לא לובנו, כמו הקשר בין החרדים למדינה וזה של הציבור הערבי עימה.
מיכאל מילשטייןואולם ההזדמנות ההיסטורית פוספסה, ולא פעם בעיות היסוד אף התחדדו, למשל במקרה של החברה הערבית. הדרה גוברת והתעקשות שלא לפתח חזון בנוגע לעתיד הן מתכון ודאי להתפתחות מדינה המבוססת על אפליה מובנית ומחזקות את הסבירות לפיצוץ פנימי. כמו בנושא הפלסטיני, גם בסוגיית החברה הערבית - הציבור חייב לתבוע מהמועמדים בשנת הבחירות הגורליות תשובות ברורות, ומומלץ שההחלטה למי להצביע תוכרע על בסיס מי שיפגין גישה מפוכחת במקום סיסמאות ופנטזיות שהפכו דומיננטיות במחוזותינו ומסיבות נזק אסטרטגי גובר.
ד"ר מיכאל מילשטיין ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.26
