לא צריך להיות פילוסוף של שפה, או ג'ורג' אורוול, כדי לדעת ששפה אינה רק כלי לתיאור המציאות, אלא היא גם מעצבת אותה. הדיבור משנה מציאות. ובכל זאת, דומה שרבים אינם מפנימים זאת.
השיח של תומכי הממשלה עמוס דוגמאות לכך. יש בהם מי שאינם מהססים להפעיל את "מכונת הרעל" שמבקשת לצבוע לא רק את הפוליטיקאים במחנה שמנגד, אלא גם את מערכות המדינה עצמה בצבעים שחורים משחור. הללו לא מסתפקים רק בשפה קשה, אלא גם קוראים לפעולה נגדן: מ"אי-ציות" להן ועד ל"דריסה", לא פחות.
אך גם מבקרי הממשלה אינם מהססים לנקוט שפה קשה, שבעיניי היא מסוכנת. כך, מנהיג מפלגה חשובה מזהיר כי "אם נפסיד בבחירות — זה יהיה חורבן בית שלישי". מטפורה היסטורית כזו ממקמת את הבחירות לא רק כצעד פוליטי, אלא כאירוע קיומי. מנהיג ליברלי חשוב ביותר קובע כי "ישראל כבר אינה דמוקרטיה ליברלית" ובכך מקבע תודעה ציבורית רחבה, ולפיה כביכול כבר התרחש שינוי מכריע באופייה של המדינה. בכירים לשעבר – ראשי ממשלה, ראשי מערכות ביטחון, ראשי מערכת המשפט – הצופים בבהלה במה שמתרחש בשנים האחרונות, משתמשים בשפה דרמטית שלפיה ישראל הינה, או בדרך להיות, "דיקטטורה", שנושאת מאפיינים "פשיסטיים", שממשלתה "מרדנית", ושיש בה חלקים "יותר מסוכנים מאשר אויבים חיצוניים".
אמירות אלו נועדו להבהיר את עומק הסכנה שהדוברים חשים ולהניע את המחנה שהם מנהיגים. זו, כמובן, פעולה אזרחית ראויה ביותר. אבל הדוברים, בהיותם בעלי מעמד ציבורי וממלכתי, חייבים להבין את חומר הנפץ שבשפה – את החיים והמוות הלאומיים שביד הלשון. תיאור קיצוני של המצב משנה את תפיסת המציאות אצל המאזינים ומחריף מתחים פוליטיים וחברתיים. באופן פרדוקסלי, הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. תיקון חברתי, גם אם יש לגביו תחושת בהילות אותנטית, חייב להיעשות בשיקול דעת, בזהירות, באחריות.
כך, אם הבחירות הבאות מתוארות כאירוע קיומי, הרי שנוכח סכנת חידלון של המדינה עלול מאן דהוא למצוא צידוק מוסרי לנקוט אמצעים קיצוניים למנוע את הסכנה. כדי שלא אחטא במה שאני מבקש למנוע - שינוי לרעה של תפיסת המציאות באמצעות תיאור דיסטופי - לא אפרט, אבל הדמיון של כולנו יכול להזין ספר שלם של נבואות חורבן. האם לכך מתכוונים המזהירים בשער?
אם הבחירות הבאות מתוארות כאירוע קיומי, הרי שנוכח סכנת חידלון המדינה עלול מאן דהוא למצוא צידוק מוסרי לנקוט אמצעים קיצוניים למנוע את הסכנה
ניתן ואף חיוני לנהל את המאבקים הזהותיים בינינו, אך צביעת המציאות בשחור מסוכנת. ישראל איננה דיקטטורה – המחאה הרחבה בשנת 2023 הצליחה למנוע את המהפכה המשטרית. הביקורת נגד הממשלה איננה מושתקת. אין ספק שמתבצעת שחיקה מתוכננת במאפיינים שונים של הדמוקרטיה בישראל – למשל פגיעה במעמד שומרי הסף - ויש מגמה של השלטון להחריף את השחיקה באמצעות יוזמות חקיקה קיצוניות, אך מכאן ועד קביעה שאיננו דמוקרטיה ליברלית וכי נוהג כאן שלטון יחיד - הדרך רחוקה.
הביטחון של אזרחי ישראל בהמשך קיומה איננו צריך להיות נתון למניפולציה. ישראל היא מדינה מבוססת ועתידה תלוי בתחושת הביטחון שהיא מקרינה. לרטוריקה קיצונית יש כוח מגייס, אך היא סודקת את הקרקע שעליה כולנו צועדים.
התרופה ההכרחית היא ייצוב המערכת השלטונית באמצעות הסדרים חוקתיים שיבטיחו את כללי המשחק הדמוקרטיים שעל פיהם ננהל את המשך המאבק הזהותי. אם לאחר הבחירות הבאות תוקם קואליציה רחבה היא תוכל לכונן "חוקה רזה" שתכלול הסדרים לחלוקת הכוח שימנעו "ניצחון" של אחד מהצדדים, ובכך יבטיחו את עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית יציבה, שעתידה מובטח.
ידידיה שטרן הוא נשיא JPPI – המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.26
