ההפגנה והשביתה שיצאו מסכנין אינן מחאה מקומית ואינן תגובה לאירוע בודד. הן ביטוי לרגע אזרחי עמוק וחריג בחברה הערבית בישראל – רגע של סירוב. סירוב להמשיך לחיות במצב חירום מתמשך, סירוב לנרמל אלימות ופשיעה, וסירוב לקבל את ההפקרה כמציאות קבועה.
שנים של רצח מתמשך, היעדר ביטחון ואכזבות חוזרות יצרו ייאוש עמוק. לא ייאוש מתפרץ, אלא כזה שמכרסם בשקט: פחד שהפך לשגרה, רצח שהפך לידיעה צפויה, והישרדות יומיומית שהחליפה כל שיח על שינוי. בתוך המציאות הזו, רבים חדלו לשאול כיצד עוצרים את הדימום, והחלו לשאול רק כיצד מתרחקים ממנו – איך מגינים על עצמם כיחידים.
דווקא על הרקע הזה, מה שקרה בסכנין איננו מובן מאליו. היוזמה לא באה ממפלגות ולא ממוסדות רשמיים, אלא מהרחוב. בעלי חנויות, סוחרים קטנים, אנשים שחיים יום-יום במגע ישיר עם הסכנה, היו אלה שאמרו: עד כאן. הנהגה, ברגע הזה, לא נבחנת ביכולת לחשב צעדים או לנהל שיח מתוחכם, אלא ביכולת לקרוא לפעולה שמחוברת למצוקה האמיתית של האזרחים.
ביום חמישי, 22 בינואר, יצאו כמאה אלף בני אדם להפגין בסכנין. קדמו לכך שלושה ימי שביתה, שהחלו בסגירת חנויות בעיר. זו לא הייתה מחווה הצהרתית, אלא מהלך קיומי. סוחרים סגרו את עסקיהם לא מתוך נוחות, אלא משום שפתיחת החנות הפכה למסוכנת יותר מסגירתה: דמי חסות, ירי, איומים והרס אינם תופעה שולית, אלא מציאות יומיומית.
יש כאן אמת כואבת נוספת
כאשר הפשיעה כבר שולטת במרחב, קשה מאוד לייצר ממנו התנגדות. לא משום שאנשים ויתרו, אלא משום שהמציאות עצמה צימצמה את אפשרויות הבחירה. לכן היה צורך ביוזמה שתבוא מיישוב שראה את הפשיעה נכנסת, הסתכל במה שקרה לאחרים, ובחר לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי. סכנין הייתה המקום הזה.
הדרישות של השובתים אינן חדשות ואינן קיצוניות: איסוף הנשק הבלתי-חוקי, פירוק ארגוני הפשיעה, ומתן פתרונות כלכליים שיאפשרו גישה למסגרות אשראי חוקיות, במקום להידחק לשוק השחור
המאבק הוא מאבק על החיים עצמם: על הזכות לצאת מהבית בלי פחד, לעבוד בלי סחיטה, ולחיות בלי לספור את ההרוגים. לצד זאת, אי-אפשר להתעלם מהאופן שבו המדינה מתווכת את המציאות הזו. שוב ושוב נעשה ניסיון להסיט את האחריות אל החברה הערבית עצמה – אל “תרבות”, “אלימות פנימית”. זו תפיסת עולם שמסירה אחריות מהמדינה ומנרמלת הפקרת חיי אדם.
פידא שחאדהצילום: טל שחרהדרישות של השובתים אינן חדשות ואינן קיצוניות: איסוף הנשק הבלתי-חוקי, פירוק ארגוני הפשיעה, ומתן פתרונות כלכליים שיאפשרו גישה למסגרות אשראי חוקיות, במקום להידחק לשוק השחור. בשנת 2025 נרצחו 252 בני אדם בחברה הערבית, רובם בנשק חם – נתון שקשה לדמיין שהיה מתקבל בשוויון נפש לו היה מתרחש בחברה אחרת בישראל.
המאבק הזה אינו יכול להישאר של החברה הערבית בלבד. הוא זקוק גם לציבור היהודי בישראל — מתוך הבנה עמוקה שזו שאלה של דמוקרטיה, של שוויון, ושל אחריות אזרחית משותפת. נוכחות יהודית בהפגנה שתתקיים ב-31 בינואר אינה מחווה של סולידריות בלבד; היא אמירה ברורה שהפקרת חיים אינה מקובלת, ושביטחון אישי אינו יכול להיות פריבילגיה של קבוצה אחת. זהו רגע שבו שותפות אזרחית נבחנת לא במילים, אלא בעמידה משותפת במרחב הציבורי — מתוך בחירה, מתוך ערכים, ומתוך הבנה שהמאבק על חיי החברה הערבית הוא מאבק על דמותה המוסרית של המדינה כולה.
פידא שחאדה היא מנכ"לית השפעה - קידום מנהיגות נגד פשיעה בחברה הערבית
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.26
