מאז שנחטפה לעזה שושן הרן לא חזרה לבארי. הפעם האחרונה שבה פסעה על שבילי הקיבוץ שבו נולדה, גדלה והקימה משפחה הייתה כשהובלה על ידי מחבלים לצד בתה עדי, נכדיה יהל ונווה, גיסתה שרון ובתה נעם, רגע אחרי שהופרדה משותפה לחיים אבשלום ומחתנה טל שהם, וכשהיא רואה את הבית של אחותה לילך וגיסה אביתר עולה בלהבות.
"אני חושבת שלאנשים קשה להבין את זה, אבל כל אחד בבארי עבר חוויה אחרת", היא אומרת, "מי שהתמזל מזלו פשוט לא היה בבארי. יש כאלה שהיו בממ"ד, שמעו את הקולות אבל לא ראו דבר עד שחילצו אותם. זה פחד מוות, אבל לפחות אתה לא רואה את הדברים. אותנו הוציאו מהממ"ד וראינו שהמחבלים כבשו את קיבוץ בארי, ראינו בשפת הגוף שלהם שהם בעלי הבית.
"עשרות מחבלים מסתובבים על המדרכות שלנו עם נשק. ראינו חברים שלנו שהמחבלים רצחו ממש מול הבית שלי. ראיתי את הבית של אחותי ושל תרי (אביתר) מופצץ. ראינו דברים שאת לא יכולה למחוק מהזיכרון, ויש לי זיכרון חזותי מאוד חזק. זה עזר לי מאוד לזכור נוסחאות במבחנים בכימיה באוניברסיטה, אבל זה גם משהו שמאוד מקשה. אחרי שחזרנו נודע לי שאת הבית שלנו, של אבשל ושלי, המחבלים שרפו כליל. אם אראה את הבית שלנו כפי שהוא היום - זה מה שייחרת לי בזיכרון, ואני לא רוצה. מה גם שאראה איפה ראיתי את הגופות, איפה ראיתי את הדם, וזה מאוד קשה".
לא תחזרי לבארי?
"אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. אחרי מה שעברתי, בשלב זה אני נמנעת. אני מעריכה מאוד את החברים שחוזרים לבארי ואת שכבת ההנהגה של הקיבוץ שמובילה לכך".
יותר משנתיים חלפו מאז שוחררה משבי חמאס, אבל החיים של הרן לא חזרו לשגרה. גם לא המחשבות. "מאז ששוחררנו אני לא יכולה להיות במצב שאני לא עושה כלום", היא מודה, "אני צריכה כל הזמן גירוי חיצוני כדי לא ליפול חזרה לשבי. צריכה להיות עסוקה. פגישות, לקרוא ספר, לדבר. כמעט לא רואה טלוויזיה, לא רואה בכלל חדשות. רק מציצה ב-ynet מדי פעם".
כי זה לוקח אותך פתאום לאחור?
"זה לא ‘פתאום’. המחשבות על השבי כל הזמן שם, ובשביל לא להיות שם אני צריכה לעשות משהו אחר. כשהשתחררנו לקחתי כדורי שינה לתקופה מסוימת, עד שהבנתי שיש להם תופעות לוואי והפסקתי. אני קוראת ספרים כי זה מכניס אותך לעולם אחר עד שאת נרדמת. תמיד אהבתי לקרוא. ספק הספרים שלי היה רפי סבירסקי ז"ל, אני לא מכירה מישהו שקרא כל כך הרבה ספרים כמותו. הוא ידע שאני מכורה והיה שם לי כל פעם ספר בתיבת הדואר. אני הייתי קוראת, מחזירה ומתחננת לעוד. גם רפי נרצח ב-7 באוקטובר".
מיד לאחר שחרורה עם משפחתה, אחרי 50 ימים בשבי, התגייסה למאבק לשחרורם של טל ויתר החטופים שנותרו מאחור. "התרוצצתי בכל העולם ולא היה רגע דל. בשנת 2024 לבדה טסתי לארצות-הברית 11 או 12 פעמים, וגם כמה פעמים לאירופה ‑ לפגישות עם מנהיגים. דיברתי במועצת הביטחון של האו"ם ובכל מיני פורומים נוספים. טל חזר אחרי 505 ימים - ומאותו רגע חזית המאבק עברה לחטופים שחזרו אחרינו. התחלתי ללכת להפגנות בכיכר החטופים כדי לתמוך במשפחות של אלה שנשארו מאחור. אבל זה לא היה באותה עוצמה. פתאום התפנה זמן, והזמן הוא האויב שלי".
כי התפנה לך זמן להתמודד עם העובדה שגם את עברת את זה.
"נכון. בתחילת נובמבר 2024 היה יום שבו באופן מקרי בוטלו כל הפגישות שהיו מתוכננות לי. אני מתעוררת לבד, מסתכלת על התקרה של חדר השינה בבית הזמני בו אני נמצאת, ואומרת: מה אני עושה עם עצמי? אני מנותקת מכל הקשר. מנותקת מהקהילה, מנותקת פיזית מבארי. הבית הזה, שבו אני מתגוררת היום, הוא מקסים - בית של משפחה בריטית מאוד נדיבה שנתנה לנו לגור פה. בהתחלה כולנו גרנו פה, אבל עכשיו רק אני גרה בבית הגדול הזה.
"אמרתי לעצמי שאנסה לכתוב, וכשהתחלתי נכנסתי לטרנס של כתיבה. עד שהתחלתי לכתוב המוח שלי היה 90 אחוז בעזה אם לא היה עסוק במשהו אקטיבי. כל הזמן היה את הזמזום הזה של מה שעברנו שם. כשהתחלתי לכתוב, המפלס הזה של הזמזום ירד משמעותית. לא נעלם, הוא קיים גם עכשיו, אבל שמתי אותו במקום אחר. הבנתי שיש חשיבות עצומה לתעד את מה שקרה, לספר את הסיפור כפי שהוא, עם העובדות. אני יודעת שהעובדות הפכו לפחות חשובות ויש נרטיבים ויש מדיה חברתית, אבל חשוב לי שיידעו את הסיפור שלנו".
נרמול של הלא נורמלי
“אני כותבת בטלפון הנייד: ‘הם אצלנו’. מוסיפה כתובת: ‘זיתים 508/2’. אולי זה יגרום למישהו לבוא לעזור לנו. שום עזרה לא מגיעה. שוב שקט. הם לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד. בדיעבד הבנו שכתוצאה מהפיצוץ, המנגנון של הידית נתקע ומנע את פתיחת הדלת. עוברות עוד כמה דקות של תקווה. בהלם ובאלם. ואז נשמעות חריקות של כלי כבד מבעד לחלון הממ"ד הסגור. ועדיין אנחנו בתחושה ‘זה לא קורה’. לא יכול להיות. ההפקרה בלתי נתפסת. שוב ושוב ושוב. נווה שואל את טל ‐ ‘אבא, עכשיו אנחנו עומדים למות?’ והוא, שהכי חשוב לו האמון בינו לבין ילדיו, ולכן הוא משתף אותם תמיד בכל, לא רוצה שהדבר האחרון שיגיד לנווה בחייו יהיה שקר. לכן הוא עונה לו: ‘אני לא יודע’”.
"טרנס הכתיבה" הפך לספר "שבויה במשימה" (הוצאת "ידיעות ספרים" ובעריכת אביב הברון, אחיה ועורך "המוסף לשבת"). 240 עמודים שבהם מגוללת הרן (70) את הסיפור הבלתי נתפס של שלושה דורות בשבי חמאס. סיפורה של אגרונומית שרק יומיים לפני הטבח ליוותה את אחותה לילך בכנס של "נשים עושות שלום", שבמוצאי 7 באוקטובר הייתה אמורה לטוס להולנד לפגישות כמייסדת ומנכ"לית עמותת Fair Planet שמנגישה חקלאות לארצות מוכות רעב - ואז פגשה בגיהינום. סיפור הישרדות וגבורה שנפרס על פני 50 יום, שאחריהם מגלה הרן שבעלה אבשלום, אחותה לילך, גיסהּ אביתר והמטפל שלו פול נרצחו באותה השבת, עם למעלה ממאה חברי קהילת בארי. אז גם מתחילה המלחמה לשחרורו של החתן טל שהם מציפורני חמאס.
כריכת הספראת כריכת הספר חוצה קו אדום. "קו שבר מאוד משמעותי", אומרת הרן ממקום מושבה הנוכחי בהרצליה. את הטבע של הקיבוץ החליף הבטון. את החיים הקהילתיים, בתים מבוצרים. בכניסה לבית תמונה של אבשל. את הספר היא הקדישה לו, לאהובה. "אני לא רוצה שהחיים שלי יימדדו רק מקו השבר הזה והלאה, לא רוצה שכל ההוויה והישות שלי יהיו אירועי 7 באוקטובר ומה שקרה אחר כך. אני לא מסוגלת לחזור למה שהייתי קודם, אבל חשוב לי שיהיה ייצוג לחיים שהיו לי לפני".
החיים שלפני היו יפים. "המזכירה הטכנית של הקיבוץ הזכירה לי לא מזמן שעד 7 באוקטובר, כשהיא הייתה פוגשת אותי ושואלת אותי לשלומי, הייתי אומרת 'שרק ימשיך ככה'. הייתי בתחושה שהחיים טובים, שאנחנו במסלול של צמיחה".
ובכל זאת, החיים בגבול עזה לא היו חיים רגועים.
"היה לנו בעוטף את המושג ש-98 אחוזים מהזמן זה גן עדן, ושני אחוזים זה גיהינום. אבל אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו אירוע בגודל כזה. במבט לאחור, קיבלנו כנורמה את העובדה שיורים עלינו טילים. לילך ז"ל עבדה במרכז חוסן. התפקיד של המרכזים האלה היה לעזור לילדים ולמבוגרים להתמודד עם הטראומות של המתיחות באזור שלנו. היו אומרים להם 'יש לנו ממ"ד, יש לנו כיפת ברזל, יש לנו צבא ששומר עלינו ואנחנו רק צריכים להישמע להוראות'. היה פה תהליך פנימי שלנו, של נרמול משהו שהוא לא נורמלי.
"אגיד לך עוד דבר - אני עובדת עם אפריקה, וחלק מהפעילות היא באזורים מסוכנים. כשפעם חשבנו לעבוד במאלי, הסתכלנו במפות האלה שמציגות את אזורי הסיכון בעולם, ואני מדברת עם אמנון טמיר, יושב הראש של Fair Planet, ואומרת 'מאלי מסומנת בצבע אדום, מסוכן להיות שם'. הוא ענה, 'אולי תסתכלי איך נראית בארי במפות האלה?' ‑ זאת אומרת, בתודעה שלנו ידענו שאנחנו חיים ליד הרצועה. היו פועלים מהרצועה שעד לפני 20 שנה היו מגיעים אלינו, הכרנו אותם. אחרי שנאסר עליהם לבוא, בארי אף המשיכה לשלם להם משכורות במשך זמן לא קצר. בחרנו להאמין בטוב".
האמנתם שהגבול מוגן?
"כן. סמכנו על המדינה, על הצבא. שיווקו לנו את זה כגבול הכי מתוחכם, הכי מושקע בעולם, באמת, עם כל הטכנולוגיות. קיבוץ בארי היה קיבוץ מאוד יפה, מאוד מבוסס, מאוד מצליח. כשבאתי עם הרעיון להקים את Fair Planet כדי לעזור לחקלאים קטנים באפריקה לצאת ממעגל העוני, היו תמיכה והבנה לרעיון, כי הרעיון של שוויון הזדמנויות זה משהו מאוד עמוק אצלנו ‑ ולתת שוויון הזדמנויות לחקלאים באפריקה על ידי נגישות לזרעים טובים ולידע, מתחבר עם הרעיון הקיבוצי. בארי תרמה סכומים מאוד משמעותיים לעמותה".
החזרה מהשבי, 26 בנובמבר 2023:
את אבשל ז"ל הכירה באוניברסיטה. "היינו מאוד שונים זה מזה. אני הייתי השקדנית שאוהבת ללמוד, שהולכת לכל השיעורים, והוא עבד בשלוש עבודות וכמעט לא הגיע לשיעורים. החבר'ה בפקולטה לחקלאות לא האמינו שנחזיק מעמד, נראינו להם זוג משונה. אחרי שסיימנו את הלימודים טיילנו סביב העולם. הכללים בבארי אז היו הרבה יותר נוקשים, ואישרו לי את הנסיעה בתנאי שנחזור לקיבוץ. אמרנו יאללה, טיילנו קצת יותר משנה, ובאמת חזרנו לבארי. שם נולדו שלושת ילדינו - עדי, יובל ושקד".
זה היה סבבה מבחינתו של אבשל? החיים בבארי?
"לא היה לו טבעי לחיות בקיבוץ. הוא היה טיפוס מאוד עירוני, רצה לחיות בקומה שלישית ברחוב אלנבי בתל-אביב. אבל חזרנו לקיבוץ ובהתחלה נתנו לו לעבוד על טרקטור, לעבד את השדות הלוך ושוב, וזה מאוד שיעמם אותו. אבל היות שהוא למד כלכלה חקלאית בפקולטה, הציעו לו באופן חריג להצטרף לצוות השיווק של דפוס בארי. הוא מאוד אהב את העבודה, ששילבה גם נסיעות לתל-אביב, וכך הוא מצא את שיווי המשקל שהתאים לו. אין ספק שהעובדה שהוא הגיע לחיות בבארי ונרצח בה ב-7 באוקטובר היא על הכתפיים שלי".
את מאשימה את עצמך?
"אומרים לי שזה טיפשי להאשים את עצמי, אבל זו לא הייתה הבחירה הטבעית שלו. הוא היה עירניק. הוא מאוד אהב את הקיבוץ, גם התקדם מאוד מהר, אבל אני זו שנולדתי שם. תמיד אמרתי ללילך שאנחנו followers - ההורים הם מייסדים, חלוצים, ואנחנו ממשיכים. הבאתי אותו לשם, וזה מה שקרה".
השוקו נשאר על השולחן
"המחבלים דוחפים אותנו תחת איומי קלצ'ניקובים בשבילי הקיבוץ, לכיוון האין-גדר ההיקפית, כשאנחנו לבושים בפיג'מות בלבד ויחפים. בזווית העין אני רואה שישה-שבעה מחבריי מוטלים ירויים על המדרכה ליד הבית שלנו. בקבוצה. כאילו יצאו לטיול ונרצחו ביחד. אני חווה תחושה הזויה של צפייה בסרט. ניתוק רגשי. לא מעיזה לסובב את הראש. לא מעיזה להבחין מי הם. חולפת בי תחושה עזה של קנאה. הם כבר לא צריכים להתמודד עם הבאות. בשבילם, זה נגמר. הם לא יסבלו יותר. לא יצטרכו לקבל החלטות גורליות. לא יהיו חייבים להתמודד. ואילו אנחנו מובלים כצאן אל הבלתי-נודע הנורא".
ב-6 באוקטובר 2023 הייתה סוכתה של הרן מלאה. הבת, עדי שהם, הגיעה עם בן זוגה טל והילדים נווה, אז בן שמונה, ויהל (המכונה בפי המשפחה יולה), אז בת שלוש. המשפחה הצעירה עזבה את בארי שלוש שנים קודם לכן בשל המצב הביטחוני לטובת הגליל התחתון. גם אחותו של אבשל, שרון אביגדורי, הגיעה עם בתה נעם מביתן שבהוד-השרון. בסוף החגיגה האורחים נשארו לישון, ובבוקר התעוררה הרן להכין לנכדים את משקה הדגל של סבתא. "הם מכורים לשוקו שלי. אני ממיסה קקאו אמיתי, מקציפה להם חלב במכונת קפה, זה טקס שלם והם אוהבים את זה".
עם האזעקות ב-6:29, השוקו נותר על שולחן המטבח. "חשבנו שזה צבע אדום שגרתי. לא הבנו, רק כשהייתה הודעה שנכנסו לקיבוץ מחבלים הבנו שקורה משהו אחר. מה שהדהים אותי זה ש-45 ימים לתוך השבי בעזה, יולה לחשה לעדי שהיא חושבת שהמחבלים גילו אותנו בממ"ד בגלל שהיא בכתה. 45 ימים היא החזיקה את זה בבטן שלה, ילדה בת שלוש. ואז אמרנו לה שזה ממש לא נכון. הם ראו כוסות של שוקו על השיש. הם ראו את המיטות הפתוחות עם המצעים הסתורים. הם ידעו שאנחנו בממ"ד, והם ידעו שאנחנו הרבה".
כשהמחבלים תוקפים את הבית מכל כיוון, אבשל וטל מקבלים החלטה גורלית. "המחבלים ניסו לפרוץ את דלת הממ"ד ולא הצליחו, ואז, כשהם התחילו לתקוף את החלון עם בולדוזר, היה דיון קצר מאוד בין אבשל לטל. הם התלבטו משהו כמו שלוש שניות אם להיכנע או לא, והחליטו להיכנע. היה ברור להם שדרך החריץ שנוצר, המחבלים יזרקו רימון פנימה. ההחלטה הזו הצילה את החיים שלנו, אבל לא הצילה את אבשל".
הבנת מיד שהוא נרצח?
"לא. כשיצאנו מהממ״ד עדי שמעה את המחבל אומר: ‘ווּמן אנד צ’ילדרן גוׁ ‑ מן בום-בום’. היא לא סיפרה לי את זה. לא רצתה לשבש את האמונה שלי".
מה הזיכרון הכי חזק שיש לך מהיום הזה?
"מה שראיתי מחוץ לממ"ד. אלה תמונות שלא שוכחים. בזמן אמת את מסתכלת על זה כאילו דרך זכוכית. את רואה את זה ולא מאמינה שזה אמיתי. אנחנו רואים, אבל זה כאילו לא חודר, כי אם זה חודר רמת האימה תהיה כזו שלא תוכלי לתפקד. כבר כשהם הוציאו אותנו מהממ"ד ודחפו אותנו למכונית הבנתי שאני לא מסתכלת אחורה".
כלומר?
"הבנתי מיד שהחיים שלי נחצו לשניים ואני עכשיו בהווה, בכאן ובעכשיו ובהישרדות. גם היה לי ברור שהמשימה שלי היא להגן על המשפחה שלי ולהחזיר אותם לארץ בשלום. מתוך קריאת הרבה ספרים של שורדי שואה ידעתי שאסור לי להראות לחוטפים חולשה, שאני צריכה להסתכל עליהם ישר בעיניים, לייצר מצב שבאופן אבסורדי מבסס איזשהו כבוד הדדי. את מגייסת את כל היכולות שלך לפעולה שתשפר את הסיכויים שלנו לשרוד. אני לא יודעת אם בכלל אפשר להעביר למישהו אחר את התחושה של אובדן החופש בצורה הכי קיצונית שניתן להעלות על הדעת. ידעתי שמה שנותר זה להתמקד בהווה, ולשרוד".
להסתער עם כריות
"עם הזמן, השיחות עם מוחמד, הבן של בעל הבית, הופכות לשגרה. כמעט בכל יום אנחנו יושבים ומדברים. למרות שלכאורה השיחה היא בין שני אנשים שווים, כל אחד יודע בדיוק מי הוא: אני שבויה והוא טרוריסט ששולט באופן מוחלט בגורלי ובגורל משפחתי. באחת השיחות אני אוזרת אומץ ומעיזה להביע כעס עצור על המחבלים שכבשו את בארי, רצחו חברים, שרפו, בזזו וחטפו אזרחים. אני אומרת לו: 'אני לא יכולה לסבול את מה שמחבלי חמאס עשו בקיבוץ שלי וראיתי במו עיניי'. בתגובה הוא אומר משפט שלא מרפה ממני עד היום: ‘We are the same. אנחנו אותו דבר. אנחנו שומרים עליכם, והם רצחו וחטפו ושרפו את בני המשפחה והחברים שלכם. כל אחד עושה את התפקיד שהוטל עליו. אם היו בוחרים בי למשימה שלהם, הייתי מבצע אותה ללא היסוס'".
הבריחה היחידה הייתה לחלומות. "אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי בשבי היה כשהתעוררתי מתוך חלום על שני נכדיי, נהר שלום בן הארבע וסיני משה בן השנתיים, הילדים של בתי שקד ובן זוגה דניאל. בשניות הראשונות לאחר ההתעוררות עוד הרגשתי את נוכחותם לידי וממש ראיתי את פניהם, עם התלתלים המתוקים, העיניים הכחולות והצחוק המתגלגל. כשהתעוררתי באופן מלא, הגעגועים אליהם הציפו אותי וחנקו את גרוני".
איך תיווכתם את הסיטואציה הזו לילדים?
"ייצרנו להם מעין עולם פנימי. זה לא שהם לא ידעו שהם בעזה. הם ידעו שמסוכן, הם שמעו את הפצצות, היינו מסתערות עליהם עם כריות ומגינות עליהם עם הגוף בכל פעם שנפלה פצצה לידנו. הצגנו להם את השובים שלנו בתור שומרים שלנו שהמטרה שלהם היא להחזיר אותנו בשלום, ולכן אנחנו צריכים להתנהג לפי ההנחיות שלהם, ללחוש, להתרחק מהחלון".
אני חושבת עלייך בתור ראש השבט שיושבת עם הבת והנכדים והגיסה והאחיינית של אבשל. איך את מפרקת את הסיטואציה הזו מול עצמך?
"את כל הזמן עסוקה בלנתח כל תנועה של השובים, כל אמירה שלהם, כל התנהלות של הקבוצה שלנו שיכולה לסכן. ידענו שהם ירצחו אותנו אם משהו קורה. את כל הזמן דרוכה. בשלוש הדירות הראשונות בכלל לא פנינו אל השובים, פשוט עשינו את מה שאמרו לנו וזהו. היו ימים שהם היו יחסית מדברים איתנו ונכנסים אלינו, והיו ימים שהם לא דיברו איתנו בכלל והערכנו שהיו פגיעות מאוד קשות בצד שלהם. אלה היו המצבים הכי קשים כי פחדנו שינקמו בנו, שלא יביאו לנו אוכל או שיפגעו בנו".
את מתארת בספר שנוצרו ביניכם קשרים. מעוותים, אבל אנושיים.
"המחבלים אומנו להחזיק חטופים, אומנו להחזיק ילדים. בשלב מסוים אמרתי לעדי שלדעתי יש להם ליווי של פסיכולוג ילדים. בכל פעם שהיה איזשהו אירוע מפחיד, הם היו מגיבים מיד, בעיקר ‘מוחמד הבן’ אבל לא רק. היו לו ממתקים בכל מיני כיסים בלבוש שלו, וכשהיה משהו מפחיד הוא היה לפעמים מציע לילדים ממתקים, כדי להרגיע אותם. הם גם היו משועממים. תביני, אלה ארבעה שובים שהתפקיד שלהם הוא לנהל שלושה דורות - סבתא, שתי אמהות וילדים - והמשימה שלהם ברורה. יש להם קלפי מיקוח יקרים, וככל שהם ישמרו יותר טוב על קלפי המיקוח כך הם עושים את העבודה שלהם יותר טוב. למוחמד הבן היו אחים בגילים האלה מעבר לווילון. אני זוכרת שהוא איים עליי כשהוא הביא לילדים פאזל רצפה גדול כזה. הוא אמר לי 'דיר באלק, אני הורג אותך אם תאבדי חלקים'".
וזו לא סיטואציה מצמיתה, מחבל שמשחק עם הנכדה שלך?
"לא, כי בזמן אמת אמרתי לעצמי שהבן אדם הזה הוא בן אדם עם אינטליגנציה רגשית. אפילו חשבתי לעצמי שאם הוא היה נולד במקום אחר, לחינוך אחר, למציאות אחרת, הוא היה אחד מהאנשים הנחמדים שאני מכירה. הבעיה היא, ואת זה הבנתי מהשיחות איתו, שהם בכלל לא יודעים למה אנחנו נמצאים בישראל".
מה זאת אומרת?
"הם לא יודעים שהייתה שואה. זה לא שהם מכחישי שואה. במערכת הלימוד הפלסטינית השואה לא קיימת. הם חושבים שאנחנו כמו הצרפתים באלג'יריה. שאנחנו מין מערביים קולוניאליסטים שהגיעו לפה, והמשימה שלהם היא להעיף אותנו מפה. בהתחלה הוא כל הזמן היה שואל אותי 'אם תחזרו, תחזרו לבארי?' הם הקפידו לדבר איתנו רק על הקיבוץ כי לא היינו מודעים להיקף האירוע. באחת הפעמים שהוא שאל אותי את זה, אמרתי לו 'תשמע, אנחנו חוזרים. ואם עוד פעם אחת אתה אומר 'אם אתם חוזרים', אני לא מדברת איתך'. לא ידעתי כמה זמן זה ייקח, אבל הייתי בטוחה במאה אחוז שנחזור, וידעתי שהדרך היחידה לשחרר אותנו זה בעסקה. פחדתי ממבצע חילוץ באותה מידה שפחדתי שהשכנים יגלו שאנחנו מוחבאים שם, או שיפציצו אותנו".
מאי 2024, שושן הרן במועצת הביטחון של האו"ם:
איפה זה פגש אותך כאישה שמאמינה בדו-קיום, שרק לפני אותה שבת נסעה לאירוע של "נשים עושות שלום" עם פלסטיניות?
"ברור שקיוויתי לפתרון של דו-קיום ושלום, אבל מה שראיתי שם זה שהאנשים מוסללים במסלול ג'יהאדיסטי מגיל מאוד צעיר. בספר אני מדברת על עיוורון דו-צדדי - העיוורון שלנו מאוד ברור, אנחנו נכשלנו, לא ראינו מה עומד בפנינו. לא האמנו שאת מה שהם כותבים ואומרים הם באמת מתכוונים לעשות. אבל גם הם היו עיוורים, בגלל שאין להם מושג למה אנחנו פה. הם חושבים שאם הם יפגעו בנו מספיק אנחנו פשוט נלך. מוחמד הבן שאל בלי סוף - למה את לא חוזרת לאירופה? עוברת לפלורידה? הם לא מבינים שזה המקום היחיד שיש לנו כיהודים בעלות עליו בעולם. הם לא העריכו נכון את ה'צומוד' שלנו, ההיצמדות לקרקע, את התגובה בישראל של האזרחים. אחרי שהשתחררתי והתחלתי ללמוד על חומרים שהם פירסמו ב-7 באוקטובר, הבנתי שזה היה חלק מהאסטרטגיה שלהם, לצלם את מעשי הזוועה האלה. הם חשבו שזה יביא לנטישה המונית".
צפית בסרטונים מאותו יום?
"לא. יש לי מספיק מראות שראיתי במו עיניי".
חוויתם שבי מאוד שונה ממה שתיארו שורדי שבי אחרים.
"אני חושבת שמה ששיחק לטובתנו היה שאף פעם לא נותרנו עם שובה אחד. אני חושבת שהרבה מהתקיפות שהיו התרחשו בסיטואציה שבה אחרים לא רואים מישהו והוא עושה דברים. הם תמיד היו שלושה או ארבעה יחד. והדבר השני הוא כנראה בגלל שהם היו צוות בכיר, שאת זה הבנתי רק בדיעבד, היה להם כבוד עצמי והם התייחסו לזה כמשימה. הם לא נגעו בנו. בשני המקרים שעשו עלינו חיפוש הם הביאו נשים".
יש בך חשש שלציבור הישראלי יהיה קשה להבין את המורכבות הזו שאת מדברת עליה, את העובדה שאת גם מתארת את המחבלים כאנושיים?
"לא. אני חושבת שאני מאוד מסבירה את זה גם בספר. היות שחמאס שולט בכל המערכות ברצועה מ-2007, ולא רק שהוא חפר רשת מנהרות התקפיות ולא התקפיות שיותר מפותחת מהסאבוויי של ניו-יורק, ופיתח נשקים ויכולות, אלא הוא גם השתלט על מערכות החינוך והבריאות וכל האדמיניסטרציה בעזה - האנשים האלה הוסללו. מכשירים שם את הילדים להיות ג'יהאדיסטים. השובים שלנו היו ג'יהאדיסטים. הם היו נחמדים באינטראקציות עם הילדים, אבל היה לי ברור שבמקרה שיהיה ניסיון חילוץ, הם לא יהססו לרצוח אותנו. כשהייתי מדברת איתם היה ברור שיש להם משימה ברורה. ג’יהאד. זה גם מה שהחוטפים צעקו כשהם הוציאו אותנו מחלון הממ”ד. ובכל בית שהוחזקנו בו בעזה היה פוסטר על הקיר שמראה מה המשימה שלהם. הם יוצאים לתקוף את ישראל מעזה, כל הארץ עולה באש והם משתלטים על מסגד אל-אקצה.
“גם בשיחות איתנו היה ברור שהמטרה שלהם היא קודם כל לחסל את מדינת ישראל ואחר כך להתקדם לעולם איסלאמי. לא אכפת להם למות. על אחד הקירות היו תמונות של שלושת האחים של אחד השובים, שהפכו שאהידים".
"אז המסקנה שלי היום, אחרי כל מה שעברנו ואחרי כל מה שלמדתי אחרי ששוחררנו, היא שקודם כל צריך להבין שמה שהם אומרים זה מה שהם מתכוונים. דבר שני, הדרך לעצור את הטרור היא להפסיק את המימון שלו. בלי מימון אין חמאס ואין טרור. אולי יש טרור של יחידים, אבל האנשים שהחזיקו בנו הם אנשים שקיבלו כל חודש משכורת. הם העסיקו שם עשרות אלפי בני אדם. הם דיברו איתי על המשכורות שלהם, על יוקר המחיה בעזה, שאלו על יוקר המחיה בישראל. הם אנשים שחיו ממשכורות קבועות, שהועסקו על ידי ארגון, שחונכו על פי תפיסת עולם ג'יהאדיסטית. הם תוצרים של מערכת שמישהו מימן אותה בכוונת מכוון. והתמונה הכללית היא הרבה יותר רחבה כי יש אג'נדה של האחים המוסלמים, שהמממנת הראשית שלה זו קטאר, אבל זה הרבה מעבר. השמדת ישראל זו המשימה הראשונה, אבל המשימה הגדולה שלהם היא עולם איסלאמי. אם העולם היה מבין את זה ומתארגן כנגד זה ‑ לא היה טרור. העובדה שהעולם נירמל כמעט מיד חטיפה של מאות אזרחים ישראלים כחלק מהסכסוך הפלסטיני-ישראלי הייתה טעות פטאלית ‑ כמובן לנו, אבל גם לפלסטינים עצמם וגם לעולם, כי זה נשק טרור כל כך יעיל וזול להחריד, שיכול להתפשט ולאיים על כל העולם.
"והדבר השלישי הוא שצריך בכל דרך אפשרית להשפיע על מערכות החינוך, גם ברשות הפלסטינית וגם בעזה, כדי שגם הם ילמדו בצורה הומניסטית, וכדי שילמדו גם בהקשר היותר רחב את ההיסטוריה של העם היהודי, ומה הביא אותנו לפה באמת".
הכיסא הריק
"אחרי שהמבקרים עוזבים את המחלקה מגיעים לבית החולים נציגי משרד הפנים כדי להנפיק לנו תעודות זהות ודרכונים במקום אלה שנשרפו בבית. הצילום לתעודות מתבצע מיד אחרי שקיבלתי זריקה לעין שמאל, שעברה מספר ניתוחים לפני שנחטפתי ולא טופלה בזמן השבי. התמונה כמובן מזעזעת, אבל הרצון לחזור מיידית למצב של אזרחים חופשיים, עם זהות, הוא עצום. בהמשך יהיה אפשר להחליף לתמונה ייצוגית יותר. תוך שעתיים אני מקבלת את תעודת הזהות החדשה ולבי מחסיר פעימה ‐ כתוב שם שחור על גבי לבן 'אלמנה'. חלפו רק שעות בודדות מאז שילדיי בישרו לי על הירצחו של אבשל, והנה מקטלגים אותי בסטטוס חדש. זה כואב, זה אכזרי, זה בלתי נתפס".
הבקרים קשים מנשוא. "אני מתעוררת ומקללת את החיים", מודה הרן בכאב; "כל הדברים שהיו לי טבעיים לפני 7 באוקטובר, כמו למשל מה אני עושה בשישי-שבת - מורכבים היום".
למשל?
"במציאות שאני חיה עכשיו, פעם בשבועיים כל הילדים שלי עם הנכדים באים לפה ושמח ונפלא, ובאמת הילדים שלי והנכדים שלי זה מה שמחזיק אותי. אבל פעם בשבועיים אני לבד. אני צריכה ממש לתכנן מה לעשות, איפה להיות. זה דבר נורא. יש לי את האחים שלי, ויש חברות וחברים, ויש הרבה אנשים שרוצים לעזור, אבל שום דבר לא טבעי. שישי בערב זה הכי קשה. זה מוציא מהדעת. המכה הרב-מערכתית שפגעה בי היא בלתי נתפסת. החגיגיות הזו של יום שישי, לשבת ביחד כל המשפחה - אין ‘כל המשפחה’. אין. כיסא ריק".
מצאת בכלל זמן להתאבל על האובדן הפרטי שלך?
"אני כל הזמן מתאבלת. כל הזמן מתגעגעת. יש את התמונה של אבשל בכל מקום. אני באבל עליו, על לילך, על כל מה שקרה בבארי, על כל מה שקרה במדינה הזו. על כך שהעולם במצב מזעזע. ולאנשים שאומרים על כל אלה שצועקים From the river to the sea שהם לא באמת יודעים איפה הנהר ואיפה הים - אני אומרת שזה לעשות להם הנחה, גזלייטינג, כי אולי הם מבינים טוב מאוד. לפחות חלקם חושבים שהדבר הנכון זה להשמיד אותנו".
איך חוזרים להיות משפחה אחרי דבר כזה?
"המשפחה זה מה שמחזיק אותי. גם הילדים והנכדים וגם האחים שלי. זה מאוד מקרב, מתלכדים. אבל זה לא ממלא את החסר. הגעגועים לאבשל נוכחים כל הזמן. החסר של לילך וְתָרי קשה לי מאוד. מהשכונה שלנו בקיבוץ נשארו בודדים. את אורית סבירסקי, השכנה שלי, רצחו לעיני בנה איתי, ואותו חטפו לעזה, שם נרצח. בימי זיכרון אני רואה את כל התמונות, וכשאני רואה את התמונה של אבשל זה מכה בי".
יש רגעים של צחוק משפחתי? של הומור?
"יש המון הומור שחור בינינו במשפחה. ויש כעס".
על מי?
"על הכל. על זה שזה קרה".
איך יולה ונווה היום?
"הם עברו דברים שאף ילד לא צריך לעבור. מהרגע שטל חזר כולנו התחלנו לנשום, כולל הילדים. יש להם המון כוחות. זה לא פשוט, הם בתהליך שיקום, אבל הם יהיו בסדר.
והשבוע המעגל הגדול יותר נסגר. החטוף האחרון הושב מעזה. הרן מגדירה את הבשורה “מהולה בהקלה גדולה ובכאב תהומי. רן גואילי ז”ל, הגיבור שהגן בגופו על קיבוץ עלומים, הוחזר מעזה לקבורה ראויה באדמת המולדת. עם שובו של החטוף האחרון, נחתם הפרק האיום והמדמם הזה בתולדותינו. הוא כבר לא שם; כולם בבית”.
