יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא לוחשת, היא צורחת. מה שמתרחש בימים אלה בצפון סוריה הוא אחד הרגעים הללו. לא עוד סבב אלימות במזרח התיכון, לא עוד כותרת שולית בעמוד חדשות החוץ. הזוועה שמעולל המשטר הסורי ברגעים אלו היא רדיפה אכזרית, מתועדת, שיטתית, של העם הכורדי, עם שנלחם עבור העולם החופשי, וכעת משלם את המחיר לבדו.
התמונות והעדויות שמגיעות מהשטח קשות לעיכול: השפלות פומביות, אלימות חסרת מעצורים נגד נשים ונערות, נקמה שמכוונת לא רק לגוף אלא לזהות. זהו טרור שמבקש למחוק רוח, תרבות ותקווה. משטר אל-ג'ולאני לא מסתיר את כוונותיו, הוא מציג אותן בגאווה, והעולם? שוב מהסס, שוב שוקל, שוב שותק כמו אז.
גם בישראל יש מי שמעדיפים להנמיך פרופיל. אני בהחלט יכול להבין למה: יש לנו מספיק חזיתות, מספיק אתגרים, מספיק דאגות. אבל דווקא משום כך אסור לנו לטעות. השתיקה מול מה שקורה לכורדים היא לא ניטרליות, היא דה פקטו בחירת צד מסוכנת.
הכורדים אינם זרים לנו. במשך שנים הם היו בעלי ברית בפועל של המערב, הם עמדו בחזית הלחימה נגד דאעש, ספגו אבידות קשות, בלמו בגופם את התפשטות אחד מארגוני הטרור האכזריים שידע העולם. עכשיו, כשהאויבים מתארגנים מחדש, כשהכלא הכורדי מתרוקן ממחבלים והג'יהאד מרים ראש – הם ננטשים.
כאן נכנס הממד הערכי, שאסור לנו להתבייש בו. מדינת ישראל היא לא עוד מדינה במערכת הבינלאומית. היא מדינה שקמה מתוך חורבן, מתוך הבנה עמוקה מה קורה כשהעולם עסוק בענייניו. המחויבות שלנו היא כלפי הרעיון של אחריות מוסרית, לא בגלל שאנו מושלמים אלא משום שאנו יודעים מהי הפקרה וכמה כואב המחיר שלה.
מי שחושב שזה עניין מוסרי בלבד, מחמיץ את התמונה הגדולה. חיסול הכוח הכורדי בצפון סוריה משנה את מאזן האיומים באזור כולו. הוא פותח ציר התקדמות לגורמים ג'יהאדיסטיים, מחזק את איראן ושלוחותיה, ומקרב את האיום אל רמת הגולן. במזרח התיכון אין ואקום – כשכוח אחראי ומתון נחלש קיצונים ממלאים את החלל. והם לא מסתירים זאת: ההצהרות מצולמות, הבריתות גלויות, השנאה מופנית החוצה ובדגש על ישראל. היום זה כפר כורדי, מחר זה יעד אחר.
ישראל אינה נדרשת להרפתקה צבאית, היא נדרשת רק להרים קול מדיני חזק וברור. אנחנו יודעים לעשות זאת כשזה חשוב לנו, להשמיע קול חד וברור, לגייס שותפים, להפעיל לחץ, ולסייע הומניטרית ככל שניתן. זה לא מעשה של חולשה ורכות, זה מעשה של אחריות ועוצמה.
השאלה אינה מה העולם יעשה, אלא מי אנחנו כמדינת ישראל בוחרים להיות. שתיקה נוחה לנו כרגע בגלל אינטרסים שייתכן שהם חשובים, אבל מחיר השתיקה תמיד מתגלה מאוחר מדי
בסופו של דבר, השאלה אינה מה העולם יעשה, אלא מי אנחנו כמדינת ישראל בוחרים להיות. שתיקה נוחה לנו כרגע בגלל אינטרסים שייתכן שהם חשובים, אבל מחיר השתיקה תמיד מתגלה מאוחר מדי. ההיסטוריה, כמו שאנחנו יודעים היטב, לא סולחת למי שבחר להסתכל הצידה.
גם ברמה האסטרטגית-ביטחונית, עמידה ישראלית לצד הכורדים היא לא מחווה מוסרית בלבד אלא אינטרס לאומי מובהק. עמידה לצידם מדינית, מודיעינית והסברתית מחזקת את הציר המתון באזור, משדרת אמינות לבעלי ברית פוטנציאליים נוספים, ומבהירה שמי שנלחם בטרור לצד המערב, לא יינטש על ידי ישראל ברגע האמת. במזרח תיכון שבו זיכרון הנטישה חזק לא פחות מהפחד מפני האויב זה מסר חיוני.
