בשעות הבוקר המוקדמות ב-7 באוקטובר הטלפון שלי צלצל. על הקו היה א'. קצין בכיר. סגן מפקד אוגדה 80. בתמציתיות ששמורה לו הוא שאל אם כבר יש לי משימה. כשתהיתי על מה הוא מדבר, הוא הסביר שהקרבות בדרום קשים משנדמה. שצריך לפעול מהר. שאני חייב לחבור לכוח כלשהו, ועכשיו.
לכל אחד מאיתנו יש רגעים זכורים מאותו יום. שניות של כאב, של חרדה, של תקווה וגעגוע. קטעי זיכרון שמרכיבים את היממה הנוראה בתולדות המדינה. עבורי, השיחה עם א' היתה כזו. במכוון או שלא, הוא היה המפגש שלי עם המציאות. כשהוא כבר סיים להציל את קיבוץ סופה והיה בדרכו ליעד נוסף, אני רק התחלתי להבין מה קורה. כמו א' היו יחידי סגולה נוספים באותו בוקר. גיבורים שהיו שם ראשונים. למרות הסכנה, על אף הפחד. רן גואילי ז"ל היה אחד מהם. אבל שלא כמו א', רן לא המשיך לקיבוץ הבא. הוא נשאר מגן עלומים לעד. אותו היום הסתיים סוף סוף אתמול. רק בישראל יממה יכולה לארוך 843 ימים. במשך מעל לשנתיים היא נמשכה. לא נותנת מנוח לאיש. מסרבת להרפות. במהלכה הצטרפנו לא' וגיבורים שכמותו למאות ימי מילואים כדי להחזיר את רני, כדי להשיב את כולם. בזמן הזה השתנתה ההוויה של רבים מאיתנו. הפכנו אזרחים-לוחמים. משימת חיינו הוגדרה מחדש. הזהות האישית כמו עוצבה אחרת, לתמיד. והמחיר היה מורכב. גדול.
לצד זכות אדירה ומימוש היו גם צדדים אחרים. לוחמים נפלו, משפחות התפרקו, עסקים קרסו, חברויות נגדעו. אין אפשרות אחרת כשנלחמים במשך זמן כה רב. במקביל, חטופים נרצחו בשבי. וגם רני, חשוב להזכיר, אינו חוזר בחיים. זו טרגדיה בפני עצמה. ובכל זאת, אמש נסגר מעגל. אין יותר חטופים בעזה. אלו מילים שלא כתב אף יהודי מאז 2014. ועכשיו, עכשיו הן מציאות. זו שיצרנו במו ידינו. מותר לנשום. אפשר לחוש הקלה. מלחמת השבעה באוקטובר נגמרה. זה לא אומר שתמו צרותינו. רחוק מכך. המלחמה הכוללת עם אויבינו ממשיכה להתנהל. חמאס בהחלט קיים. הזירות עוד בוערות. שלב ב' לוט בערפל. וגם פנימה, בבית, ישראל מקוטבת וזקוקה לריפוי.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיועדיין, אפשר לעצור ולהודות. להכיר בכך שאתמול היה יום היסטורי. הוא היה צנוע מיום השבת החטופים החיים. לא נרשמו בו התפרצויות שמחה ברחובות. לא היו ריקודים בכיכר. אבל היה בו משהו שלא קורה רבות בחייה של אומה. הוא כלל שיקום ריבונות. כי מה שחווינו אתמול הוא לא רק החזרה של חטוף אחרון. אמש השיבה ישראל את ריבונותה שאבדה עם כיבוש הנגב המערבי, והמשיכה להיות מופרת כל עוד היו חטופים ברצועה. כל הלילות והימים, המבצעים, השמירות, המטווחים, מנות הקרב, התרגולים, הפריסות, האושר והשביזות – הכל הוביל לאותו מעגל מרגש בו שרו חיילי צה"ל, מחובקים, סביב ארונו של רן ז"ל.
הטור הזה מוקדש לכם, אחיי גיבורי התהילה. חיילי המילואים, הסדיר והקבע, אלו שאינם ואלו שעודם, שעזרו ליום הארוך בהיסטוריה הישראלית להגיע אל סופו. אנחנו כולנו תרמנו להוצאתו של רני "מצרה לרווחה, מאפלה לאורה, משעבוד לגאולה," כמאמר התפילה. וזה קרה. כולם בבית. וכל שנותר לומר הוא אמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.01.26
