ניצן ליפשיץ היה בדיוק על הרכבת מהעבודה בחיפה לכיוון תל אביב, עליו אוזניות שהשמיעו מוסיקה מאחת מתחנות הרדיו, כשפרץ המבזק שגופתו של רן גואילי, לוחם היס"מ, החטוף האחרון בעזה, אותרה והובאה לישראל.
בתוך קרון הרכבת, הוא מתאר את התחושות שלו, השתחרר אוויר. ואושר. ומורכבות. ואז געגוע עמוק. ככה, לפי הסדר הזה.
בנו לביא ליפשיץ, לוחם סיירת גבעתי, היה הנופל הראשון של התמרון בעזה, יחד עם חברו הלוחם רועי וולף. ועכשיו, האב ניצן אומר, בזמן שאשתו מורידה את סמל החטופים הצהוב מהתיק, פרק נסגר. "לביא", הוא מוסיף, "מסתכל מלמעלה ואומר השלמנו את העבודה". אז אפשר לשחרר אוויר. אלה שפה ואלה ששם.
החברה הישראלית סגרה אתמול מעגל. עם שלם הסיר את סמל החטופים, שליווה אותנו יותר משנתיים. הסיר פיזית והסיר מטאפורית. וברגע הזה לכל אחד היה את סגירת המעגל שלו. את המקום שבו כאבי המלחמה פגשו אותו באופן אישי, ואולי הרפו מעט מהאחיזה.
והיה את סגירת המעגל הלאומית. הסדרנו נשימה מול הערכים הבסיסים ביותר שחשבנו שאבדו. מול סדר עדיפויות של עם חפץ חיים, שמציב את החזרת בנותיו ובניו, בחיים או לא, כערך עליון.
לאורך 843 ימים, לא משנה בין אילו מטרות זגזגו הפוליטיקאים, בשטח הלוחמים כמעט תמיד דיברו לפני הכל על השבת החטופים. כל כך סימלי שחבורה של גיבורים חיפשו בין מאות מתים, על אדמה זרה, בתוך קבר אחים, את אחרון החטופים הישראלים. ואז התכנסו, יחד, כדי לשיר "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו". ואז "התקווה" מול ארון עטוף בדגל ישראל. ואז ריקודים במעגלים. ואז שיירת משטרה מוארת שעושה דרכה עם הבן השב הביתה בערב חשוך. אל חברה מעט מתוקנת.
המדינה, ההנהגה, הצבא, שלא היו שם בבוקר השבעה באוקטובר, היו שם אתמול. מאוחר מדי, מול מגן קיבוץ עלומים שכבר אינו בחיים, אבל היו. זה היה רגע, בתוך הרבה אפלה, שבו אפשר היה להתגאות ברעות. בערבות. במדינה ההיא שלא מפקירה. זה היה רגע שבו אפשר היה לאחוז ולחבק הכי חזק שאפשר את המינימום המוסרי.
באיזה עוד מקום בעולם יש מחויבות והקרבה כזו של לוחמים, דור גבורה, שמאז הבוקר ההוא, לא רק אתמול, נלחמים על דמותנו כעם, ונוברים בידיהם במרתפי המוות, כדי להחזיר הביתה ישראלי אחר ישראלי. ערך אחרי ערך. פיסה אחרי פיסה ממדינה אהובה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןאנחנו נוהגים להשתמש במילה חוב. יש חוב ויש מחויבות, אמר לי אתמול ניצן ליפשיץ. והסביר: החוב נסגר עם שובו הביתה של רן גואילי אבל נשארה המחויבות לעשות צעדים לשיקום החברה, להחזרת האמון בינינו, כדי שנהיה ראויים למי שנתן מגופו ומנשמתו.
במקום סיכת החטופים, אם כן, נוכל לענוד סיכה חדשה, מטאפורית או לא, להבראת החברה הישראלית. הציבור ברובו, זה שהכתיב למנהיגיו את הערכים, זה שהתקשה לנשום מול משפחות חסרות ודאות, והתקשה לראות עצמו שייך למדינה שלא מקיימת את חלקה בחוזה, יכול להכתיב גם את הערכים הבאים. עכשיו אנחנו פנויים לזה. ועשינו צעד משמעותי בדרך להיות אנחנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.01.26
