אולי.
אולי היום, אחרי 845 ימים, כשהחטוף האחרון יקבר באדמת המולדת, ובני עמו ילוו את דרכו האחרונה, נפגוש אותו. את הניצחון המוחלט.
הוא לא יהיה כמו שמכרו לנו. או כמו שדמיינו. לא יהיה בו את החאמסניק האחרון מרים ידיים, נשקו לרגליו. או רבבות עזתיים שמוגלים אוקיינוסים מכאן. או שיכון לשוטרים ברפיח. או סתם איכות חיים שבאה אחרי גוג ומגוג.
הוא לא יראה נוצץ, הניצחון המוחלט. למעשה הוא לא ירגיש מוחלט בכלל. והאמת שגם לא בדיוק ירגיש ניצחון. יהיה את רן גואילי, אדם יקר, גיבור ישראל, כבר לא בחיים, ומשפחה שתזכה לוודאות מרה אבל ודאות. ועם שירגיש הקלה ולא בטוח שיידע להסביר לעצמו למה. זה יהיה מרגש ועצוב ומורכב. ועדיין, כנראה, ירגיש הכי קרוב למה שחיכינו לו.
תמרהינדי.
מותר כבר להגיד שזה היה עוקץ, כל עניין הניצחון המוחלט הזה? לגמרי, אין פה חדש. רובנו הבנו מזמן. ורובנו גם מבינים שאי-אפשר היה למכור סחורה למי שלא הזדקק לה.
מ-7 באוקטובר קמנו אחרים. המדינה שרעדה תחת הרגליים, ידית הממ"ד שרעדה בידיים, כל אלה שמו אותנו במקום של פחד. ואינסטיקט חייתי לשרוד. לנקום. היינו פגיעים. ונזקקנו למישהו שיגידו לנו, זה לא יקרה לכם שוב. שיטחנו, גילחנו, ניצחנו.
איכשהו היה שם סוחר מיומן, מלך הסיסמות, שזיהה את הצורך כדי למכור לנו משקה תמרהינדי במדבר. אין צורך להחמיץ פנים. נתניהו לא מכר לנו משהו שלא רצינו. הוא פשוט מכר משהו שלא קיים. וגבה את התמורה במטבעות זמן.
ולצידו היו הקיצוניים, אלו שניווטו מרבית הזמן את הנעשה סביבנו, וגם הם ניצלו את הרגע כדי למכור סחורות: מלחמת נצח, חגיגות בקלאוות על מוות, מנהגים שמקובלים בג'ונגל סביבנו
ולצידו היו הקיצוניים, אלו שניווטו מרבית הזמן את הנעשה סביבנו, וגם הם ניצלו את הרגע כדי למכור סחורות: מלחמת נצח, חגיגות בקלאוות על מוות, מנהגים שמקובלים בג'ונגל סביבנו. תראו לאן הובילו אותנו הערכים הקודמים, הם רמזו לנו. אנחנו בשכונה אכזרית, הוסיפו.
האמירות הללו נפלו על לא מעט אוזניים. גם כי עוד קודם, בתהליך ממושך, רעיון השלום הפך לבוגדני. וגם, כאמור, כי היינו במצב שקנינו כל סחורה. גם ערכים של עמים זרים.
מקדשת.
עם לא יכול להיות דבר אחר ממה שהוא. ואנחנו נולדנו מהשואה, מהיסטוריה של רדיפה, כמדינה מקדשת חיים ושוחרת שלום. שנלחמת רק כשאין ברירה. לא לשם המלחמה עצמה. זה הדי.אן.איי שלנו.
בקש שלום ורדפהו, מורים לנו בתהילים. "שלום", אנחנו אומרים אחד לשני כשנפגשים. רק שבינתיים קרה לנו משהו, ואם במלחמת יום כיפור שרנו "תן להם לשוב הלום/ כל שנבקש לו יהי" - בתחילת המלחמה הנוכחית שרנו "חרבו דרבו". וערך החיים כבר לא היה עליון עבור רבים מבינינו. אלו שנאבקו בעדו היו העוכרים, שמפריעים לפרס, הניצחון המוחלט, שמונח על המדף ממול. כל כך מבטיח ומנחם נראה הפרס.
אנחנו.
בדיעבד, זה היה ניסיון הפיכה. ניסיון חתרני לשנות את המוסר שלנו. למכור לנו, כעם, ערכים אחרים. הניסיון הזה כשל. הדי.אן.איי ניצח. הלוחמים שמחפשים בידיהם את אחיהם בין מאות גופות ושרים אחר כך יחד - ריגשו פי אלף מכל תמונת חיסול וחורבן מהמלחמה. הלב שלנו לא מתבלבל. הוא יודע מה נכון.
היום, עם קבורתו של רן גואילי, תסתיים תקופה עגומה. חלל אחרון שחוזר הביתה לא יכול להיות ניצחון מוחלט. מדינה שמגלה מחדש את ערכיה - כן.
ולפעמים ניצחון מוחלט הוא רק לדעת מהו ניצחון מוחלט. כלומר שאין, מלבד להיות אנחנו.
