במהלך עשרות שנים עברה הפוליטיקה הישראלית שינוי מהותי באופייה. הוויכוחים האידיאולוגיים העמוקים של ראשית ימי המדינה הוחלפו בריקנות רעיונית, והמפלגות כקבוצות אידיאולוגיות הומרו בכוכבים לשעתם. כל זה חייב להשתנות בבחירות הקרובות.
בשנים האחרונות חוו העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט תהליכים היסטוריים, המשנים את מוקדי השליטה והכוח ואת גבולותיהן של מדינות, אך לא פחות חשוב מכך - מתבססים על התנגשות בין אידיאולוגיות, רעיונות ומאבקים בין גושים. המכבש הדיפלומטי, הכלכלי והצבאי שמפעיל ממשל טראמפ על העולם, מחייב את מרבית המדינות להתמודד גם עם הוויכוח העמוק בין הגישה הלאומית-שמרנית, לבין התפיסה הגלובליסטית-פרוגרסיבית. הוא נוכח במיוחד ביבשת אירופה, אשר מרבית המדינות במערבה קידמו תפיסות של גיוון חברתי ורב-תרבותיות, התרחקות מסממנים לאומיים ותרבותיים ואימוץ רעיונות של זרם הווק. מדיניות זו גרמה לחלק גדול ממדינות אירופה להגיע לסיפה של פשיטת רגל לאומית ורעיונית, תחת גלי ההגירה המוסלמית.
השינויים העולמיים הגדולים האלה מעמידים שוב את ישראל בעין הסערה, בשל מיקומה האסטרטגי. לאדוות גלי הוויכוח בשאלות זהות ולאומיות, המגיעות עד אלינו, נוסף אצלנו האתגר הביטחוני-קיומי. ישראל של אחרי 7 באוקטובר אינה אותה מדינה ואסור שתהיה כזאת. הזעזוע העמוק שעברנו מחייב אותנו לבדיקת עומק של תפקידנו ההיסטורי ושל זהותנו, לא רק דרך הפילטר של ועדת חקירה, אלא באמצעות ויכוח חברתי עמוק ונוקב על אופייה של המדינה והאופן שבו הפוליטיקה מייצגת את הציבור.
אלא שהפוליטיקה הישראלית העכשווית אינה מציעה לציבור את הדיון החשוב הזה, את השיח האידיאולוגי הרעיוני ואת תרגומו לעמדות ותפיסות עולם סדורות של מפלגות. במקומו מוצגים דפי מסרים שטחיים של "גוש תומכי הקואליציה" מול "גוש השינוי". גושים אלה עיוותו את החלוקה ההיסטורית לימין ושמאל, מבלי שלמפלגות המרכיבות אותם יש מכנה משותף רעיוני, למעט שאלת "ביבי, או רק לא ביבי".
הכשל הפוליטי הישראלי הוא כפול. ביטויו הוא לא רק בדלות הרעיונית אלא גם בריקון מתוכן של המסגרת המסורתית של מפלגות, כמייצגות זרם רעיוני, לטובת תנועות של "כוכב", כזה המנקז אליו את כל פניה ומסריה של המפלגה. במקום תחרות בין קבוצות אידיאולוגיות, הוויכוח הציבורי ניטש על אישיותם של נתניהו, סמוטריץ', בן גביר, לפיד, בנט, איזנקוט וגולן. בהיעדר חזון ותוכנית, המפלגות גם אינן מתוגמלות או נענשות על מימושם ביום הבוחר. לאחר אותו יום רוב המעשה הפוליטי נועד להביא לשימור הקואליציה מחד, או ניסיון להפילה מאידך, עובדה הממחישה ביתר שאת את הריקנות האידיאולוגית.
בתהליך הזה, תוצר של עשרות השנים האחרונות, התרחקה ישראל מאוד מהלהט של ראשית המדינה. המושגים של הימין והשמאל האידיאולוגי שליוו אותה בשנותיה הראשונות, קיפלו בתוכם השקפת עולם, שהתבטאה בתחומים חברתיים וכלכליים ואשר היו לה נגזרות ביטחוניות ומדיניות. מול השמאל הישראלי של מפא"י שהחזיק בהשקפת עולם סוציאליסטית, ניצבו תנועת החירות השמרנית, תנועת המזרחי בעלת הצביון הדתי-לאומי ומק"י הקומוניסטית. לתנועות הללו היו מוסדות מאורגנים בשטח, תנועות נוער וגופים מפלגתיים. גם הפילוגים, כמו זה שבין מפא"י למפ"ם, היו על רקע אידיאולוגי מובהק.
גמילה מתופעת העדר
מפת הגושים הפוליטיים המשתקפת כיום בסקרים, אינה מבטאת עמדות ברורות ולבטח לא את רצון רוב העם, אשר נאלץ ליישר קו עם הוואקום הרעיוני שמשתקף בשיח הרדוד של ימינו. הפוליטיקה הפרסונלית והשבטית הזאת תורמת באופן מובנה להקצנת השיח והמסרים. בהיעדר דיון אמיתי על דרכה ועתידה של מדינת ישראל, ממקדים הפוליטיקאים את המסרים בהכפשת וחיסול המתחרים ובהבטחות פופוליסטיות, שמצלצלות טוב, אך אינן נשענות על תפיסת עולם אידיאולוגית ועל תוכנית עבודה למימושה.
השיח הקוטבי, המוקצן על ידי הרשתות החברתיות, מייצר הזדהות רגשית של הבוחרים עם המסרים של הפוליטיקאים.
ההזדהות הרגשית והבינארית הזאת מהווה סכנה של ממש לדמוקרטיה. היא מונעת מחשבה חופשית, נטולת מחויבות למחנה. כך נוצרה הזדהות מלאה של בוחרי השמאל עם היועמ"שית, במשבר שניטש מול הממשלה והכנסת, גם אם הפגמים בהתנהלותה זועקים לשמיים. כך נורמלה סרבנות לשרת בצה"ל, רק כי היא נתפסה ככלי לעומתי לממשלה. באופן דומה, חלק ממצביעי הימין לא מביעים ביקורת נחרצת כלפי מנהיגי הציבור החרדי המתנגדים באופן מוחלט לגיוס לצה"ל, רק כי אלה תומכים בקואליציה. כך כל ביקורת על ראש הממשלה, מצד תומכיו, נתפסת כבגידה במחנה.
הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט טען כי סיסמת הנאורות היא יכולתו של האדם להשתמש בשכלו ללא הדרכת הזולת. נדמה שסיסמה זו רלוונטית יותר מתמיד לאופן שבו על הציבור לשפוט את התהליכים הפוליטיים שקורים בישראל, תוך גמילה מתופעת העדר. האתגר המרכזי של הפוליטיקה הישראלית בשנים הקרובות אינו החלפת מנהיג כזה או אחר, אלא בנייה מחודשת של שפה אידיאולוגית: חידוש הדיון על חזון, ערכים ומטרות ארוכות טווח, והשבת המחלוקת מן המישור האישי והאלים אל המישור הרעיוני והציבורי.
ממשלת ישראל ותנועות הימין הנוכחיות והחדשות חייבות להציג חזון ארוך טווח למדינה, שזהותה הלא-מתנצלת היא יהודית וציונית ושיטת המשטר שלה דמוקרטית. לא ניתן להסתפק בהצלחות הצבאיות והמדיניות החשובות שהשגנו עד כה. הימין חייב לכלול בחזונו התייחסות מפורטת לתפיסת הביטחון, הכוללת שליטה כזאת בעזה, יהודה ושומרון ובדרום לבנון, ואמירה קטגורית על קיום ישות מדינית אחת בלבד בין הים לירדן. מערכת החינוך חייבת לתת דגש על לימוד האתוס הציוני והמורשת היהודית, בצד הצטיינות במדע ובטכנולוגיה. על ישראל לחדש את מפעל העלייה של יהודים מכל העולם ואת פרויקט ההתיישבות בכל חלקי הארץ, ובמיוחד בגליל, בבקעת הירדן, בנגב וביו"ש. בנוסף יש להציג פתרון לפגיעה הקשה במשילות, ולהשבת האיזונים בין מערכת המשפט, שאיבדה את בלמיה וגבולות הגזרה שלה, לבין הרשות המחוקקת והמבצעת. חזון זה צריך להיות מוצג לבוחרים כמצע עם תוכנית פעולה.
המפלגות המתנגדות לקואליציה, אלה המכנות עצמן "גוש השינוי", מצופות להציג אלטרנטיבה רעיונית, ככל שיש להן כזו. האמירות השטחיות בדבר "שינוי", "יש על מי לסמוך", או "מיליון שקל לכל מילואימניק" לא יכולות להיות תחליף לעמדה רעיונית יסודית ומפורטת.
הבחירות הקרובות, הראשונות לאחר טבח 7 באוקטובר, מהוות הזדמנות בלתי חוזרת לשבירת הפרדיגמה. הגיע הזמן שלבוחר הישראלי יוצגו רעיונות המתורגמים לתוכנית עבודה בכל תחומי החיים. זהו לא רק הכרח המציאות, אלא גם חובתנו המוסרית להיות ראויים לכל מי ששילמו בחייהם במלחמה הנוכחית, כדי שיהיה כאן טוב יותר.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.02.26
