ההתרגשות מהשבת גופתו של רן גואילי ז"ל, הגיבור שנלחם ב-7 באוקטובר, העניקה למשפחתו ולכולנו תחושה של סוף אמיתי למלחמה, ועשיית צדק מבחינת המחויבות של המדינה לאזרחיה. אבל צריך לזכור שגואילי לא שב בחיים. יש משהו סימבולי בכך שהחטוף האחרון שב בארון: זהו ביטוי לכך שהמלחמה הזו, למרות הניסיונות להגדיר אותה כ"מלחמת התקומה" ולמרות ההישגים הצבאיים המרשימים, לא הסתיימה בשמחה שאפיינה את תום מלחמת ששת הימים או הסיפוק שאפיין את סוף מלחמת העצמאות. המלחמה הארוכה בתולדותינו הסתיימה באנחת רווחה מלווה במועקה שטרם נמוגה.
הנאום של נתניהו השבוע היה גם מפחיד וגם מטריד, שכן האופן המסויג שבו התייחס לתוכנית לשיקום עזה מעיד עד כמה הוא לא למד את הלקח של 7 באוקטובר: הוא עדיין מבקש לקנות שקט, רק באמצעים אחרים, כמו פירוז, במקום לתמוך, לצד זאת, בפתרון אמיתי לעזה, כמו שיקומה. כלומר, ברור שפירוז אנשי חמאס מהנשק שעוד נותר להם הוא משימה חשובה. אבל העובדה שנתניהו מתנה – נניח שהוא מסוגל לכך – את פתיחת שלב השיקום בפירוז מלא לפני כן מעידה כי אינו מבין שפירוז אמיתי הוא משמעותי רק אם יתבצע לצד שיקום העזתים בעצמם. שכן כל עוד לא תהיה תקווה בעזה, גם אם נאסוף עתה את כל הנשק, יבואו ימים והוא יוברח לשם מחדש.
עלינו לעודד את שיקום עזה ולתמוך בתוכנית טראמפ משום שבנסיבות הנוכחיות אין מודל אחר שיש בו תקווה לסיים את המלחמה עם אפשרות לעידן אחר, בטוח יותר. יהיה קל יותר למנוע מחמאס להעז לתקוף את ישראל כשהרצועה מפוקחת על ידי מדינות העולם. ההתמקדות רק בזווית הביטחונית הצרה, והחשש המופרז מכך שקטאר וטורקיה יהיו מעורבות בפתרון – כאילו שהן לא יכולות להשפיע אם הן רוצות בכך גם בלי נוכחות נציגיהן במועצה – הוא עוד ניסיון להגדיר את החיים שלנו כאן כתחת איום מתמשך.
אבי שילוןהאופן שבו האשים נתניהו את הנשיא ביידן וממשלו באובדן חיילי צה"ל הוא מעשה לא אחראי לעתיד היחסים עם אמריקה, שכן הוא מעצים את הפער בין ישראל למפלגה הדמוקרטית, שעשויה לחזור לשלטון. מעבר לכך, זו גם האשמה ריקה מתוכן. למעשה, לאורך כל המלחמה ישראל נשענה על הסיוע האמריקאי – הביטחוני והמדיני – כפי שלא נשענה בשום מלחמה קודמת. ללא ארצות-הברית של ביידן, שסיפקה לנו גם את הנשק ההתקפי וגם את ההגנה מפני הטילים של איראן - ישראל לא הייתה יכולה לנהל את המלחמה כלל. ייתכן שבמהלך המלחמה, לנוכח מראות ההרס וההרוגים בעזה ומשום שנתניהו לא היה מוכן להתחייב באשר ליום שאחרי, ביידן מנע מישראל להשתמש בנשקים מסוימים שנתפסו כהרסניים ללא קשר למיגור חמאס (מהלך שבו תמכה ארה"ב בכל מאודה).
אבל ישראל, כמו כל מדינה שרוצה להשתייך למשפחת העמים, היא שצריכה לתכנן את מלחמותיה תחת מגבלות, כפי שתמיד ניהלה. זו עובדה שאמריקה של ביידן עמדה לצידנו ברגע המשברי בתולדות ישראל, והשמצת ביידן משום שכרגע נתניהו נשען על טראמפ היא כפיות טובה. יתרה מכך: זו עדות לעד כמה מדיניותו קצרת רואי. בארה"ב, להזכירנו, יש בחירות כל ארבע שנים.
