המעבר מההפגנה נגד הפשיעה בסכנין להפגנה בתל-אביב הוא לא רק גיאוגרפי. זהו מעבר בין מרחבים אזרחיים הנמצאים בפער עמוק זה מזה: בנרטיב, בכוח, במשאבים, בנראות ובהשפעה הפוליטית. זהו מעבר מהמרחב שבו האלימות והפשיעה הן מציאות יומיומית ותוצאה של המעמד האזרחי והפוליטי, אל לב הזירה הציבורית והפוליטית של ישראל, המקום שמכתיב סדר יום ומוגדרים בו גבולות הלגיטימיות של מחאה אזרחית.
בצל המציאות המורכבת, עצם ההחלטה לקיים את ההפגנה בתל-אביב עוררה שיח פנימי בחברה הערבית, על ההשפעה והתזמון ואולי גם הפחד שתל-אביב תחליש את התנועה העממית שהתחילה. ובכל זאת, עשרות אלפי הגברים והנשים שצעדו אמש ממוזיאון תל-אביב לתיאטרון הבימה, לא המסלול הטבעי למחאות של החברה הערבית, יצרו יחד אמירה חזקה.
היה מרגש לראות את המוני בני האדם, ערבים ויהודים, שלא הפסיקו לדרוש בקול רם ביטחון, צדק ושוויון, ומרגש לא פחות היה לשמוע את השפה הערבית, שבדרך כלל לא נשמעת מעל הבמות בתל-אביב. אבל הקול הכי מצמרר בעיניי, שגבר בעוצמתו על כל אמירה ונאום, היה קולן של הנשים שייצגו את המשפחות השכולות. סילין בכארנה, שדודה נרצח, וח'תאם אבו-פנה, אמא של פיראס, שקולה הרועד ודמעותיה גרמו לכולנו לבכות יחד איתה.
הציר שבין סכנין לתל-אביב יהפוך כנראה מהר מאוד למהלך אזרחי אסטרטגי כאשר כל המנהיגות הערבית על כל גווניה ותפקידיה תתחיל לבנות התארגנות אזרחית. זהו ללא ספק רגע שמבטא שינוי בדפוסי פעולה אזרחיים בתוך החברה הערבית, אחרי שנים שבהן המדינה פעלה לפירוק התארגנויות אזרחיות ולהחלשת המפלגות הפוליטיות.
בדיוק משום כך אנחנו גם יודעים שמחאה נרחבת כזו תיתפס בעיני הממשלה הנוכחית כסכנה וכחיזוק לתפיסתה שהפשיעה אינה סכנה לאזרחיה הערבים, אלא האזרחים הערבים הם הסכנה לשלטונה. במיוחד מאז ההכרזה של המפלגות הערביות על ריצה משותפת בבחירות, שהסקרים בעקבותיה הראו כי רק חבירה של מפלגות המרכז-שמאל היהודיות עם המפלגות הערביות יכולה לייצר ניצחון בבחירות.
תמוה בעיניי שבמקום שמפלגות המרכז-שמאל יבינו שאם הממשלה הזו רואה באזרחים הערבים סכנה ליציבותה, הרי שעליהן לעשות בדיוק את המהלך הזה ‑ הן מתנערות שוב ושוב מאפשרות כזו
לכן תמוה בעיניי שבמקום שמפלגות המרכז-שמאל יבינו שאם הממשלה הזו רואה באזרחים הערבים סכנה ליציבותה, הרי שעליהן לעשות בדיוק את המהלך הזה ‑ הן מתנערות שוב ושוב מאפשרות כזו. ראינו זאת בקמפיין של גנץ, באמירות של לפיד, ובהתכנסויות של האופוזיציה שבהן בנט, שאינו כלל חבר כנסת, מדיר את החברה הערבית כולה.
אנחנו הרי כבר יודעים שברגע שיודיעו על הקדמת הבחירות, הציבור היהודי, התקשורת והפוליטיקאים, יגידו לנו שוב ושוב: "אתם חייבים לצאת להצביע! זו ממשלה רעה, במיוחד לכם, הערבים!" כאילו אנחנו לא יודעים את זה. אנחנו הרי חיים את הפחד הזה מהפשיעה, מהגזענות, מההשתקה – יום יום, בזמן שמנהיגי ממשלת השינוי לשעבר, מנכיחים בשתיקתם ובהצהרותיהם את הדה-לגיטימציה של החברה הערבית.
זו הזדמנות להזכיר שעד 7 באוקטובר הייתה כאן מחאה מרשימה נגד ריסוק הדמוקרטיה. בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו רואים שהדמוקרטיה אכן מתרסקת בקצב מהיר בכל יום, לא נותר ממנה כמעט דבר. כל אותן מפלגות, כל אותם פעילים, שיצאו לרחובות בשם הדמוקרטיה, צריכים להבין שאין דמוקרטיה בלי שותפות עם המאבק של החברה הערבית, על החיים ועל הזהות. לא רק כי זה המעשה המוסרי והנכון, אלא גם כי זו הדרך היחידה לייצר כאן מציאות פוליטית טובה יותר לכולנו.
