עכשיו, כשהחטוף האחרון הובא למנוחות עולמים ומעבר רפיח נפתח מחדש, אפשר לומר בזהירות: הגענו ליום שאחרי. כמו יום הולדת, זה עשוי להיות יום של חשבון נפש וצמיחה, או להרגיש כמו עוד יום. זה תלוי בנו.
החברה הישראלית למודת טראומות מהשנים האחרונות – ממערכות בחירות בלתי נגמרות, דרך מגפה עולמית, קרע חברתי על סדרי השלטון ועד לטבח 7 באוקטובר – יכולה סוף סוף להתחיל בתהליך הריפוי. לא בטוח שנוכל להחלים מהכל, והעובדה שאנו נמצאים בשנת בחירות בוודאי לא תקל את איחוי השברים, אך ישנם שיעורים שנצרבו בבשרנו, ואסור לנו לשכוח אותם.
המחלה הראשונה שעלינו להיגמל ממנה היא ההתמכרות לשקט. בתחילת המלחמה למדנו מחדש את המילה "קונספציה". כעת, עם סגירת מעגל החטופים, הסכנה הגדולה ביותר היא החזרה לאותה דממה מדומה. במשך שנים, קציני צה"ל נמנעו מללבוש מדים באזורי גבול מחשש שהדבר "יתריס" את חיזבאללה, ובדרום חמאס בחן את הגדר רק כדי לראות כמה נחושים אנחנו לא להגיב. הציבור הישראלי אמנם הותש מהמלחמות, אך עייף יותר משקט מדומה. זה נכון לדרום, וזה נכון שבעתיים לצפון שעדיין מלקק את פצעיו ושתושביו הפכו לפליטים בארצם רק בגלל מדיניות ההכלה.
התיקון השני נוגע לבניין הכוח ולשוויון בנטל. בעשור שקדם למלחמה חווינו תהליך הרסני של צמצום הכוח הצבאי. זו הייתה טעות קטלנית שאין מנוס מלתקן אותה. אך בניין כוח דורש אנשים. שנתיים של דיוני סרק בוועדת החוץ והביטחון בוזבזו בניסיון להימנע מהמובן מאליו: גיוס משמעותי של כלל האוכלוסיות בישראל. אין מנוס מהחלת ריבונות ישראלית מלאה על כל המגזרים שרוצים להמשיך לחיות כאן. הזכות לחיות כאן חייבת לכלול בתוכה את החובה להגן על המקום.
אבל שום דבר מזה לא יקרה בלי התיקון השלישי, שנשמע טכני ושולי, אך למעשה הוא הפקק שתוקע את המדינה: אחוז החסימה. אנחנו בעידן של התעוררות אזרחית אדירה, כולם רוצים לתקן, אבל המערכת הפוליטית חסומה בפני כוחות חדשים.
כל עוד אחוז החסימה נותר גבוה, הוא משמש כחומת מגן עבור אלו שנמצאים בזירה הציבורית בעשורים האחרונים. הוא מונע מרעיונות חדשים ומכוחות חדשים להיכנס לזירה, ומבטיח שנישאר תקועים בדיוק עם אותם אנשים, אותן בריתות ואותם חרמות שהובילו אותנו לאסון
כל עוד אחוז החסימה נותר גבוה, הוא משמש כחומת מגן עבור אלו שנמצאים בזירה הציבורית בעשורים האחרונים. הוא מונע מרעיונות חדשים ומכוחות חדשים להיכנס לזירה, ומבטיח שנישאר תקועים בדיוק עם אותם אנשים, אותן בריתות ואותם חרמות שהובילו אותנו לאסון. ח"כ לשעבר עידן רול "התאבד" פוליטית על הניסיון לשנות את זה, ופרש לאחר שראה שהמערכת מסרבת לתיקון. בלי לפתוח את השערים, אנחנו גוזרים על עצמנו את אותה מנהיגות כושלת.
מדינת ישראל הגיעה סוף סוף ל-"8 באוקטובר". אנחנו כבר לא ב-2023, ואנחנו חייבים לעצמנו עתיד טוב יותר. המחדלים (ברבים) אינם יתומים, מהקונספציה, דרך צמצום כוח האדם והנשק, עבור דרך ההתנשאות השגויה על האויב. ההנהגה הנוכחית חייבת לעמוד בפני דין הבוחר ודין ההיסטוריה. כדי להסתכל קדימה, אנחנו צריכים מערכת פוליטית פתוחה, נושמת ומחודשת. רק כך נדע שהקורבן האדיר שהוקרב כאן לא היה לשווא.
