בשעה טובה ובניגוד לכל מיני הבטחות, מעבר רפיח נפתח. רגע לפני, וממש במקרה, הוציאה מפלגת הליכוד עוד הודעה (מילה מכובסת להשתלחות פרועה ופרנואידית נגד ה"דיפ סטייט", שהפך מאירוע שולי למושג רשמי במפלגת השלטון), שבעצם מתפקדת כסימפטום למצבה של ישראל כמדינת חוק (הדיאגנוזה: אנחנו גמורים). אם תרצו לדבר על זה במקום על פתיחת המעבר, תצליחו לשמח כמה יהודים בירושלים ובמיאמי.
אבל מכיוון שלא ה"דיפ סטייט" פתח את מעבר רפיח – יותר הסטייט דיפרטמנט של דונלד טראמפ – הרי שהמצב בעזה חצה עוד נקודת ציון משמעותית בדרך להבנת כל מה שהתחולל שם במשך שנתיים. מתדרוך של גורם בצה"ל בשבוע שעבר עלה, למשל, שייתכן שמשרד הבריאות של חמאס לא טעה/שיקר/סילף כשדיווח על 70 אלף גברים, נשים וילדים שנהרגו במלחמה. הפרסום חולל פיהוק דרמטי בישראל אבל כותרות בתקשורת הבינלאומית, שכבר שנתיים שומעת שהיא סייענית טרור בגלל אותם נתונים, מה שגרר ביקורת בישראל כלפי... התדרוך של צה"ל.
ובכן, מאחר שהוויכוח על המספרים לא יסתיים בקרוב – וזה עוד לפני הגופות שעדיין לא נמצאו תחת ההריסות – שמא אפשר להציע התרשמות ממראה עיניים: אם המלחמה הסתיימה, יואיל הצבא להסיר את האיסור על כניסת עיתונאים זרים לרצועה ויאפשר לעיתונות הבינלאומית לעשות את עבודתה, לראשונה זה יותר משנתיים, מבלי להזדקק להזמנה של גורמים ישראליים רשמיים וכמובן ללא שירותיהם של עיתונאים מקומיים (או בשמם הישראלי: "עיתונאים").
אלא שגם כאן, כפי שהתברר בדיון בבג"ץ, שנערך בשבוע שעבר סוף-סוף לאחר אין-ספור דחיות – אח, בית המשפט השמאלני הזה – שהפסקת האש בכלל ופתיחת מעבר רפיח בפרט לא מייתרים את הדיון, ונציג המדינה טען בלהט שהכנסת עיתונאים לא אפשרית בשל "שיקולי ביטחון". מהם? החלק הזה הוצג רק בדלתיים סגורות. ההחלטה תינתן בהמשך – יש זמן, זה הרי לא שישראל מואשמת בג'נוסייד - ובינתיים נוכל להמשיך לדמיין שחורבן עזה יכול להיות בעת ובעונה אחת גם מוצדק, גם לא כזה נורא וגם לא מספיק נורא.
ישראל בפועל לא חוקרת ואוכפת חשדות לפשעי מלחמה בכל דרגת חומרה (מביזה ועד הרג) ואף מסרבת להקים ועדת חקירה עצמאית, שתעסוק בכך בין השאר כפי שהצהיר ראש הממשלה עצמו
מבלי לזלזל כלל בטענה של "שיקולים ביטחוניים" – למרות שהשימוש הבלתי פוסק בקלף הזה אמור לעורר מיד ספקנות בריאה, כפי שקרה אצל חלק מהשופטים בדיון בבג"ץ - חשוב להבין כיצד זה נראה בעיניים חיצוניות ולא בהכרח קיצוניות: ישראל יצאה, ובצדק, לקמפיין צבאי בתגובה לפשע מלחמה שבוצע נגד אזרחיה. הוא התגלגל להיות אחד מהאגרסיביים בדור האחרון, אפילו תחת המגבלה של שמירה על חיי החטופים והחטופות. ישראל בפועל לא חוקרת ואוכפת חשדות לפשעי מלחמה בכל דרגת חומרה (מביזה ועד הרג) ואף מסרבת להקים ועדת חקירה עצמאית, שתעסוק בכך בין השאר כפי שהצהיר ראש הממשלה עצמו ("אנחנו צריכים לייצר הגנה על כל לוחם ומפקד שלא ייעצרו בחו"ל", אמר בערוץ 14, "ההגנה היחידה שיכולה להיות כאן זה שאנחנו נחקור את מה שקורה באופן עצמאי"). ישראל גם חדלה לחלוק על מספרי ההרוגים בצד השני. ישראל אף מאיימת לשוב להילחם אם חמאס לא יפורק מנשקו, הפעם ללא משקולת בצורת החטופים.
עכשיו, בהינתן כל זה, למה יותר קל להאמין: שעיתונאים לא מוכנסים לעזה בגלל "שיקולים ביטחוניים" או כי, אלוהים, מה ישראל צריכה שהם יראו בעיניים את מה שהלך שם רגע לפני שרוצים לחזור להילחם?
