ערב מערכה צבאית מוגבלת אפשרית מול משטר האייתוללות באיראן, דומה כי הארכיטקטורה של הסדר הבינלאומי מעולם לא נראתה פריכה כל כך. גם למול משברים גדולים וממושכים, התרגלנו משך עשורים לראות במערכת הבינלאומית כבניין בעל יסודות של בריתות היסטוריות ונורמות. כהונתו השנייה של הנשיא טראמפ משולה לסערה טרופית שהופכת את הבניין לבית הקלפים. אין זו נסיגה דיפלומטית: זהו רגע שבו "מצפן הערכים" האמריקאי מסתחרר בכוונת מכוון בפראות. במקום שבו עמדו פעם ערכים משותפים, נורמות והסכמים, ניצבים כעת סימני שאלה; במקום שבו נפרסו מטריות ובריתות הגנה דוגמת נאט"ו, נושבת כעת צינה קפואה בין שני צידי האוקיינוס האטלנטי. המכסים הופכים לחומות, הציוצים הופכים לדוקטרינות, והעולם מגלה בבת אחת שהשומר הוותיק של הגן החליט לשרוף את הגדרות ולבנות סביבו מבצר מבודד.
השמיים המתקדרים מעל המרחב הגיאופוליטי כולו מחייבים התאמות במדיניות ואסטרטגיה לאומית, גם בקרב מדינות בעלות תפיסת עולם מגובשת ויציבה זה עשרות בשנים. למעשה, בעולם ההופך לאט-לאט לג'ונגל שבו עוצמה מסתמנת כמדד היחיד להבטחת אינטרסים מדינתיים ולשרידות, דומה כי אין ברירה אלא להשתנות מן היסוד ובמהירות.
המעבר בחסותו של נשיא ארה"ב מעידן של דיפלומטיה מבוססת ערכים וכללים בינלאומיים לגישה של עוצמה וכפייה, שבה בריתות הן נטל אלא אם הן משרתות אינטרס כלכלי או ביטחוני מיידי – הוא פתח חמור לערעור היציבות העולמית, ובוודאי מהווה סכנה לשחקנים פגיעים יותר לתמורות גלובליות ואזוריות, דוגמת ישראל. במעשיו החד-צדדיים, הנשיא טראמפ שוחק את מעמדה של ארה"ב בעולם באופן שמביא לאובדן מעמדה כמנהיגת העולם החופשי. למעשה, בעוד שגישת ההסתגרות של טראמפ עשויה להעניק לארה"ב יתרון בטווח הקצר, זו עלולה להותירה מבודדת בעולם מסוכן יותר בטווח הארוך. ברוח זו, ערעור בריתות מסורתיות, הן באירופה והן באסיה, מאיץ תהליכים של חיפוש חלופות אסטרטגיות וביטחוניות עצמאיות, כמו גם האצה מסוכנת במרוצי חימוש קונבנציונליים ובלתי קונבנציונליים.
גם פירוק מסגרות האו"ם, ולכל הפחות החלשתו הדרמטית, לרבות באמצעות הקמת גופים מתחרים דוגמת "מועצת השלום", מביא לערעור המבנים הבינלאומיים שוושינגטון הקימה בעצמה לאחר מלחמת העולם השנייה, ושזכו לתמיכתם הנלהבת של כלל נשיאי ארה"ב - מטרומן ועד ביידן. זהו למעשה שינוי פרדיגמטי במדיניות החוץ האמריקאית המתמקד במעבר מ"סדר עולמי מבוסס כללים" ל"סדר עולמי מבוסס עסקאות".
ערעור הסדר העולמי בבת אחת, ובמגרשים כה רבים, אינו מבשר טובות לישראל. החלפת ערכים דוגמת דמוקרטיה וזכויות אדם באינטרסים צרים, מצמצמת את הבסיס הרעיוני ליחסים המיוחדים עם ארה"ב, שבתורה מפסיקה לראות עצמה כשוטר של העולם או כמצפן המוסרי שלו באופן שעלול להעמיק את הבידוד הישראלי. שחיקה במעמד הנורמות והמשפט הבינלאומי בעיני ארה"ב עשוי להוות בשורה רעה במאבק להבטחת חופש הפעולה של צה"ל; וכך גם הזלזול הטראמפיסטי במשטרי בקרת נשק, שמצד אחד יאיצו את המרוץ הלא-קונבנציונלי וירחיקו מחויבות לאמנות מניעת תפוצת נשק להשמדה המונית, ומאידך יצמצמו את האפשרות להסכם גרעין מול איראן – מקום שבו אין כל מוטיבציה או סבלנות אמריקאית להידרש למשא ומתן כה מורכב.
אפקט הדומינו של ערעור בריתות עשוי להקרין לשלילה על הנכונות להתקדם לעבר "ברית נאט"ו מזרח תיכונית", מקום שבו שחקניות מרכזיות דוגמת סעודיה תבקשנה לבחון משענות נוספות
אפקט הדומינו של ערעור בריתות עשוי להקרין לשלילה על הנכונות להתקדם לעבר "ברית נאט"ו מזרח תיכונית", מקום שבו שחקניות מרכזיות דוגמת סעודיה תבקשנה לבחון משענות נוספות. ישראל כמובן מבינה שמדיניות ארה"ב בעידן טראמפ שונה בתכלית מקודמיו, ושביטחונות עבר שהבטיחו לישראל יתרונות אסטרטגיים אינם ודאיים עוד. במובן זה, גיבוש מדיניות ביטחון לאומי עדכנית, שדומה כי איננה בנמצא, היא צו השעה של ממשלה המתקשה לקבוע סדר יום ברור.
