סא"ל רועי בן ה-34, מפקד גדוד 101 של הצנחנים, גדל ביישוב דתי בגליל התחתון, עבר להתגורר למשך כמה שנים בתל-אביב, וכיום, בחופשותיו המועטות, הוא חי בכלל בשיכון אנשי הקבע בבסיס חצרים של חיל האוויר. צה"ל מאפשר במשורה את ההטבה הזאת למג"דים ומח"טים מכוחות היבשה, כחלק מהניסיון לשכנע אותם להמשיך ברקע משבר כוח האדם שפקד את צה"ל עוד לפני המלחמה וממשיך גם אחריה.
אנחנו נמצאים עכשיו עם הגדוד שלו בתרגיל בשטח פתוח בחבל לכיש, אבל הוא מעלה לרגע לשיחת וידיאו את אשתו ואת בנם התינוק כדי שאשמע כיצד מרגישים החיים בין הטייסים ומשפחותיהם. "אנחנו מקבלים מהם יחס של מקום ראשון", היא אומרת, ורועי מוסיף: "יש אלינו כבוד בשיכון, ויש גם חברות".
לוחמי גדוד 101 באימון בחבל לכיש - צפו:
(צילום: יואב זיתון, דו"צ, עריכה: קורל קוט מרקוביץ')
אבל כאמור, בינתיים הוא באימון בשטח, ולא רחוק מאיתנו נושאים הפקודים שלו אלונקה עם "פצוע". הוא מסתכל עליהם עובדים יחד ומהרהר בקול במציאות המקוטבת בחיים האזרחיים בישראל. "רוחות הפילוג לא נכנסות אלינו", הוא טוען. "צה"ל הוא עדיין כור ההיתוך של החברה הישראלית. יש לי לוחמים מכל רקע וזהות מינית, מכפר שמריהו ומיהודה ושומרון, מהנגב ומתל-אביב".
לפני פחות מחודש, לראשונה מאז 7 באוקטובר, עלו החיילים שלו על מדי א', שנשכחו בארון והעלו אבק במהלך המלחמה הכי ארוכה שידע צה"ל. כל כך הרבה זמן חלף, עד שהרס"ר נאלץ לבדוק למי מהם המידה השתנתה במשך יותר משנתיים שבהן לבשו רק מדי ב'. כלומר, מדים טקטיים.
המשמעת היא נושא נוכח מאוד בצה"ל פוסט-המלחמה. הצבא סבל מרפיון ניכר במשמעת המבצעית וגם האישית, בעיקר בשנה השנייה של חרבות ברזל, ובמהלכה הוקמו שתי ועדות בנושא. סא"ל רועי דאג לוודא בימים האחרונים שכל החיילים שלו מסופרים, ושהזקן הקצר ‑ שכל חייל כבר מורשה לגדל ‑ מיושר ומדוגם.
צה"ל לא מפרסם נתונים רשמיים שימחישו את הירידה במשמעת, אבל היא בלתי ניתנת להכחשה והתבטאה בתקריות בטיחות, ירי דו-צדדי ואירועי ירי בפלסטינים ביהודה ושומרון. המג"ד רועי לא מחכה: הוא חזר להעניש את חייליו, וביתר שאת. במהלך התרגיל הוא הפגין כלפיהם קשיחות יתרה, והם, שלא בפניו, התעקשו שזה לא בגלל נוכחותי כעיתונאי. "הוא רע אלינו במובן הטוב של המילה", אמר לי אחד מהם.
לפני כחודשיים השחיקה המשמעתית התפוצצה גם בגדוד 101, כאשר מפקדים זוטרים ולוחמים השחיתו רכוש של פלסטינים בכפר ליד רמאללה. זה נגמר בהדחות ובעונשי מחבוש לחלק מהמעורבים. בעבר נשאו לוחמים בכיסיהם פתק תכול עם ערכי צה"ל, אבל הזמנים השתנו והנוהל הזה התמסמס ("זה לא משנה אם הפתק בכיס", אמר לי קשר המג"ד. "מה שמשנה זה אם החייל זוכר ומממש את הערכים הללו").
סא"ל רועי, בשורה התחתונה, זה מעשה קשה.
"אלה לוחמים שביצעו במלחמה אלפי פעולות ללא רבב בכל הזירות. לכן צריך להסתכל על התמונה הרחבה. ביקרתי אותם השבוע כשהם השתחררו מהכלא. ישבתי איתם על קפה וחיבקתי אותם. אם תראה אותם, תבין. הם החבר'ה הכי טובים שיש".
אז איך דבר כזה קורה?
"הם מעדו".
דז'ה–וו לאינתיפאדה
הרמטכ"ל זמיר משווע להחזיר את הצבא להתאמן כדי ליישם לקחים מחרבות ברזל, ללמד טכניקות קרב חדשות ולהתכונן למלחמה הבאה. אבל זמן לזה כמעט שאין. וממילא, הדרג המדיני ממדר את הצבא מהחלטות ארוכות טווח, בטח לגבי עזה, או שפשוט לא מקבל כאלו. המשמעות היא קושי בתכנון לוח הזמנים. גדוד 101, למשל, סיים כמה חודשי תעסוקה מבצעית בגזרת רמאללה וקיבל חמישה שבועות בלבד של רענון. אלה עומדים להסתיים, אבל למג"ד רועי אין מושג אם יוצב מחדש ביהודה ושומרון או יוטל למשימות בקו הצהוב ברצועה. מחד, ישראל אמורה לסגת ממנו במסגרת שלב ב', אבל מאידך מושקעים שם בימים אלה מיליוני שקלים בביצור והקמת מוצבים חדשים. אז מי יודע.
האימונים בצה"ל פסקו כמעט לגמרי אחרי הטבח. ניתן להעריך שהם הצטצמו בכ-90 אחוז ביחס לשנים קודמות. לפני 7 באוקטובר שמר הצבא ‑ לפחות הסדיר ‑ על שגרה מלאה של תרגילים גדודיים, ולרוב גם חטיבתיים ואוגדתיים מלאים באש. המלחמה עצרה את זה. אחת הסיבות המרכזיות לחתירה של הרמטכ"ל זמיר לסיומה, לצד הצורך הדחוף בהשבת החטופים, הייתה הצורך בייצוב צה"ל והחזרתו לכשירות.
גם קורסי ההכשרות נפגעו וקוצרו בשיא המלחמה. במקום להכין את דור המפקדים הבא, חטיבות ביסל"ח ובה"ד 1 נשלחו לתמרן. וככל שצה"ל נדרש להטיל עוד ועוד כוחות למערכה שהתארכה, נשלחו לגזרת עזה גם פלוגות של טירונים קרביים (זה נפסק בעקבות ביקורת על המהלך). רק לקראת תעסוקות מבצעיות או כניסה לתמרון הצליחו המפקדים להוציא את חייליהם לימים ספורים של אימון או מטווח.
למפקדים הבכירים הזכירו השנתיים האחרונות את האינתיפאדה השנייה, ששאבה את החטיבות לארבע שנים אינטנסיביות שבשיאן הופעלו ביהודה ושומרון 83 גדודי ביטחון שוטף. שנה אחרי האינתיפאדה מצא עצמו צה"ל המופתע נלחם בחיזבאללה עם כשירות נמוכה וניסיון מבצעי שרלוונטי לגדה ולא לדרום לבנון.
"היה לי מוזר לחזור לתרגל אחרי יותר משנתיים שנלחמנו", אמר השבוע קצין מסיירת גולני, שעורכת בימים אלו אימון דומה לזה של הצנחנים, רק בגליל. "רוב החיילים שלנו לא הספיקו להילחם בזירה המרכזית שלהם, לבנון, ומכירים בעיקר את עזה. כל דקה כאן חידדה והזכירה למה חייבים לשוב ולהתאמן".
בצבא חוששים, אפילו מעין הרע, ולכן לא מכריזים על מועדי תרגילי יבשה גדולים שמתבשלים לשנה הקרובה, אבל חלקם כבר מסומנים על הגרף של 2026. "זה נכון שחיילים צברו ניסיון מבצעי שאין אפילו לאלופים במטכ"ל, ותחושת המסוגלות שלהם התעצמה לאין שיעור, אבל יש הרבה יישורי קו שחייבים לעשות, וניתן לעשות את זה רק באימונים ‑ לעצור לרגע, לתדרך, לדמות בשטח", מוסיף מפקד בכיר. "למשל, טכניקת לוחמת ההריסות שפיתחנו במהלך חרבות ברזל, כי חמאס וחיזבאללה הפכו את חורבות המבנים שהפצצנו ליתרון עבורם. מח"ט הנח"ל במלחמה יאיר צוקרמן, שאיבד כך כ-20 לוחמים בבית-חאנון, כתב על זה תפיסה שלמה שחייבים להנחיל ללוחמים בתרגולים של ממש".
4 צפייה בגלריה
חיילי גדוד 101 בתרגולת. "בחרנו להתמקד בהתקפה, ולא בדברים בוטיקיים עם טכנולוגיות"
(יואב זיתון)
הלקחים שהופקו במלחמה מוטמעים לאט, חלקם תוך כדי פעילות מבצעית ואחרים בתרגילים. חלקם אנקדוטליים לכאורה אבל בעלי משקל, תרתי משמע. למשל, בצה"ל הבינו שלא חייבים להעמיס ציוד כה רב וכבד על גב הלוחמים. חלקו ניתן להעביר ליחידת הניוד או להשתמש ברחפני משא. גם סוגיית הלחימה עם או בלי אטמי אוזניים נלמדה. מצד אחד, שימוש באטמים מונע פגיעה של רעש הקרב בשמיעה, ומצד שני הוא מקשה על הקשר עם חיילים אחרים, והדבר הוביל בכמה מקרים לאובדן חיים. בצה"ל טרם הכריעו לכאן או לכאן, וכל יחידה פועלת בהתאם ללקחים שלה.
סוגיה נוספת שנשקלת נוגעת ללחימה ואימונים עם שכפ"ץ קרמי (כבד יחסית אך מגן מקליעים), או עם שכפ"ץ קל שמגן מרסיסים בלבד, גם על הצוואר, ומאפשר ללוחמים לרוץ מהר יותר בקרב. הנטייה בחיל הרפואה היא להמליץ על שימוש בשכפ"צים הקלים בגלל שפגיעות רסס, בעיקר ממטענים, היו נפוצות יותר במלחמה בהשוואה לפגיעות קליעים.
למה לא דקרת?
בחזרה לאימון של גדוד 101. בחמשת שבועות ההפוגה צריך סא"ל רועי לדחוס את ארגון הגדוד מבחינת פצועים והחלפת מפקדים; את הרענון הנפשי בפגישות עיבוד עם קב"נים וגורמי מקצוע; את חופשת הרגילה, וגם להתאמן, לשפר את הקליעה ואת היכולות הבסיסיות של הלוחמים. בקיץ, חולמים בחטיבה האדומה, אולי יעשו שוב תרגיל גדודי מוצנח. "זו יכולת חובה להנעת כוח לעורף האויב וללחימה בעומק", הוא אומר. "לא הפעלנו אותה במלחמה, אבל כל צבא מודרני צריך אותה".
איך אתה מחליט במה להתמקד באימון כל כך קצר?
"ברוב השירות לוחם ממוצע נמצא במשימות הגנה. זה היה ככה אפילו במלחמה. כשהייתי צריך לבחור בין תרגיל הגנה של 12 שעות לבין חמישה תרגילי התקפה, בחרתי להתאמן על התקפה. לא דברים בוטיקיים עם טכנולוגיות מיוחדות, רחפנים ולחימה בשטח בנוי, אלא לחזור ליסודות, ללחימה בשטח פתוח, זו שנתקלנו בה ברצועה וב-7 באוקטובר, עם הדילוגים שלמדתי בטירונות ונוהל זמבי"ה (השתקת שדה הקרב, ראשי תיבות של זמן בלי ירי הכוחות, י"ז). זו המקלחת הקרה הכי מרעננת שלוחם יכול לקבל אחרי שנתיים כאלה".
4 צפייה בגלריה
חמ"ל התצפיתניות השרוף במוצב נחל עוז. סא"ל רועי נשלח לבקשת תומר גרינברג ז"ל
(צילום: טל שחר )
הוא מרבה לעצור את פקודיו בתרגיל, לצעוק על המטוליסט שיירה מהר על המטרה אחרי שהחטיא בפעם ראשונה, על מפקד הצוות שלא הסתער מהר מספיק, על הקלע שלא זיהה את הבלון שדימה מחבל 20 מטרים ממנו. גם מהקצינים הוא לא חוסך כאפה לקסדה או ניעור פיזי עדין. "למה אתם לא זוחלים? אפשר להתקדם בלי להיות חשופים", הוא גוער בין הצרורות של מקלע הנגב. "למה לא דקרת?!" הוא פונה לאחד הלוחמים, שאין לו אוויר לענות בזמן שהוא מתאמץ בריצה במעלה הגבעה.
מה זאת אומרת "לדקור"? לוודא הריגה? כאילו יש לו כידון מחובר לקנה?
(סא"ל רועי, שעד כה היה חד וקולח, מהסס אם לענות. זה קרה רק פעמיים במפגש בינינו. בסוף הוא מדבר בקול שקט) "לתת עוד כדור או שניים מטווח קרוב. המחבלים האלה בתרגיל, כמו במציאות שראינו בעזה, לא נעמדים ומחכים שנפגע בהם".
זה כשלושה עשורים היה נוהל וידוא ההריגה אסור באופן עקרוני כי צה"ל עסק בעיקר בביטחון שוטף בגזרות. אם מחבל שביצע פיגוע נוטרל ולא היווה עוד איום, הלוחמים לא רק שהיו צריכים להפסיק לירות עליו, אלא גם להחיש לו סיוע רפואי. "וידוא הריגה" הפך לעבירה לכל דבר. עד למלחמת חרבות ברזל. מאז 7 באוקטובר התבסס הנוהל הזה בתחום האפור. לא מדובר בפקודה, אלא בכורח שנולד מהמציאות בשטח.
"ביום הטבח הגעתי למבנה שירותים במוצב נחל עוז", משחזר סא"ל רועי. "המסדרון היה צר וירינו הרבה לתוכו. ראיתי רגליים של מחבל מציצות מאחד התאים ולא זזות. התקרבתי כי הייתי בטוח שהוא חוסל, והוא פתאום נתן צרור ששיפשף לי את קצה האפוד. רק אז חיסלנו אותו. המחבלים הוכיחו במלחמה שיש להם תשע נשמות. בחאן-יונס שגיתי כשנכנסתי לטהר חדר בלי לוודא שהמחבל בפנים חוסל. תבין, פירקנו אותו לפני זה עם ירי טנקים ורימונים ו-D9 ורחפן שראה שהוא לא זז. בסוף הוא ירה עלינו מטווח קרוב ופצע את הלוחם שהיה צמוד אליי".
הפעם השנייה שבה היסס המג"ד בשיחה איתי הייתה בכניסה לבסיס העורפית שמאחורי בא"ח צנחנים, זה שכשהוקם לפני כשני עשורים כונה "הלונה בא"ח" משום שהיווה חלופה מודרנית ונוחה לבסיסי הטירונות באוהלים. אני שואל אותו אם המליץ על מי מפקודיו לקבל צל"ש על תפקודו ביום הטבח או במלחמה בעזה ובלבנון. רועי עצמו החל את המלחמה כמפקד מגמה בבא"ח צנחנים והסתער עם שני שוטרים על מחבלים בצומת שער הנגב כבר ב-8:00 בבוקר. משם הוא המשיך, לפי בקשה של מג"ד 13 סא"ל תומר גרינברג ז"ל, לקרב על שחרור מוצב נחל עוז. בדרך הוא נתקל במארב מחבלים בחורשה ולחם כתף אל כתף עם האלופים במילואים נעם תיבון וישראל זיו.
"לא העברתי המלצות לצל"שים ולא פנו אליי, ואני שמח שאני לא צריך להיות זה שמחליט. הכישלון הזה צרוב", הוא אומר כשאני כנראה זה שמעדכן אותו שצה"ל התניע לאחרונה מהלך לקביעת ועדת צל"שים למלחמה. בפעם האחרונה שזה קרה, אחרי מבצע צוק איתן, פרצה מהומה בצבא, והוועדה נדרשה לפתוח את החלטותיה ולהעניק עוד צל"שים לעוד מפקדים ולוחמים. "מבלי לזלזל חלילה, בצוק איתן קיבלו צל"שים על הסעת פצועים מזירת לחימה", הוא מבקש לתת פרופורציות. "לכל תקופה יש את קנה המידה שלה".¿
