בקרוב יכנסו עיתונאים זרים לעזה. ההרס והחורבן יהודהדו לכל עבר. על פניו אין פה מה לחדש. המראות אותם מראות והכאוס אותו כאוס. אבל עיתונאים הם יצורים אנושיים. כמו כל אחד, הם ירצו להיראות רלוונטיים. לספק זווית מקורית. להצדיק את תפקידם. העובדה הזו מבטיחה שהרצועה צפויה שוב לתפוס כותרות ראשיות בעולם. ואם יש משהו שאפשר לסמוך עליו, הוא שהמחנה האנטי-ישראלי לא יבזבז הזדמנות טובה לתעמולה ארסית.
בשלב הזה עשויה ישראל לחוות קמפיין משמעותי בתקשורת הממוסדת, הרשתות החברתיות, רחובות הערים, ומסדרונות מדיניים שונים. בבסיסו, קוקטייל נרטיבים של "הכלא הפתוח הגדול בעולם" עם "ג'נוסייד". במילים אחרות, נכבה על סטרואידים. יככבו בו סיפורים אנושיים, תמונות-עבר של אזורים שנעלמו, ובקשה לחיים שלווים, שנמנעים רק בשל קלגסים ישראלים תאבי-דם. מה לא יהיה בו? הקשר וסיבות למצב הנוכחי. השימוש בשכונות שלמות כתשתיות טרור, המנהרות בהן נמקו חטופינו, הפיכתם של עזתים רבים למגן אנושי – יעדרו אחר כבוד. 7 באוקטובר? תאריך מקרי ביומן.
כל מי שחי בעולמות התודעה מבין שלא מדובר בתסריט דמיוני. תוצאתו המיידית היא העצמת תחושת הגאווה וההזדהות עם הלאומיות הפלסטינית. אבל תכליתו העמוקה יותר, כך אולי נגלה, אחרת: מיתוג תפיסת האחים המוסלמים כהעדפה העזתית הגאה לשיקום האזרחי ברצועה. הכפשת ישראל, במובן הזה, היא רק האמצעי. הנשכרות מכך תהיינה קטאר וטורקיה, נוכח נכונותן, כמה מקרי, להיענות לדרישות אותו הקמפיין במסגרת היום שאחרי. הצלחתן, מיותר לציין, תהיה הרסנית. במקום דה-רדיקליזציה בחינוך, תוכשר רומנטיזציה של הטבח. התעקשות על היעדר שיוך חמאסי בפקידות המקומית תצויר כעיכוב בתחיית החלום הפלסטיני. קריאת תשתיות על שם מחבלים תנורמל. אכן, הדרך לכיכר סינוואר פינת שדרות דף מעולם לא היתה קצרה יותר.
אם זה נשמע כמו תרחיש סביר, זה לא מקרי. הוא מתכתב עם מטרת-העל של המחנה האנטי-ישראלי זה שנים: מדינה פלסטינית מחד, ותיוג ישראל כמדינת אפרטהייד מאידך. ובנקודת הזמן הנוכחית, הוא משקף את המאבק הקיים על זהות משקמי הרצועה. כניסת עיתונאים זרים לעזה לא תתחיל אותו, אבל היא תעצים אותו ותספק הזדמנות לכל אחד מהצדדים להמחיש את עדיפותו. והמתמודדות כאן אינן מדינות אלא תפיסות עולם. למול גישת האחים המוסלמים ניצבות חלופות מתונות יותר. כל אחת מהן תתחרה על ליבו של טראמפ בדרכים עקלקלות. מי שייצר אקלים ציבורי שיציג אותו כמושיע האולטימטיבי – יגדיל את סיכויי הובלתו.
הכנת תיקי שכונות שיסבירו מה היה בהן, פירוט פשעי המין של חמאס והתעללותם באוכלוסייה המקומית, ושימוש בהדמיות בשטחים שבשליטתנו – לא יבטלו את ההרס ולא יפתרו את בעייתנו התודעתית, אבל הן ימקמו את הדברים בהקשר
לתוך התחרות הזו יכולה ישראל לתרום משהו. הכנת תיקי שכונות שיסבירו מה היה בהן, פירוט פשעי המין של חמאס והתעללותם באוכלוסייה המקומית, ושימוש בהדמיות בשטחים שבשליטתנו – הן מדגם בלתי ממצה. הן לא יבטלו את ההרס ולא יפתרו את בעייתנו התודעתית. אבל הן ימקמו את הדברים בהקשר, ויזכירו שתפיסת האחים המוסלמים אינה הפתרון אלא מה שהוביל לאסון.
עזה בהחלט זקוקה לשיקום. ישראל אולי לא תשלוט בה אזרחית, אבל היא יכולה לסייע בקידום התפיסות המתונות – והמדינות – שיעשו זאת. כניסת עיתונאים זרים תהווה כאן אתגר, אבל היא גם יכולה להפוך להזדמנות אם יתווך להם נרטיב הנכון. הובלה אזרחית מתונה ברצועה היא קודם כל אינטרס ישראלי. הדרך למיגור חמאס עוברת גם שם.
