כמו תרופות הרזיה שאחת לתקופה יוצאות לשוק ומבטיחות לפתור את בעיית ההשמנה בקלות, מוצעות לחברה הישראלית שוב ושוב הצעות חוקה שקבלתן תפתור לכאורה באחת את מרבית תחלואי חברתנו. וכך, אחרי יוזמות "חוקה לישראל", "חוקה בהסכמה", "חוקה אזרחית לישראל" ו"חוקה אזרחית לישראל בהסכמה", הושקה בשבוע שעבר יוזמת "חוקה למולדת" שקידומה אמור לכאורה להגן על העם מאימת הדיקטטורה בעתידו הקרוב.
אלא שלא רק שחוקה אינה תרופת פלא לשחרור האדם והעם, היא עלולה להפוך לכלי לשעבודו. זו הסיבה העיקרית שדוד בן-גוריון התנגד לה עם קום המדינה באומרו ש"בארץ שאין העם חופשי לעשות חוקיו על ידי נציגיו הנבחרים מתוך חופש בחירה - אין בה שלטון חוק אלא משטר עריצים ושרירות". הוא ראה בחוקה משוריינת רעיון לא הגון, אנטי-דמוקרטי ואנטי-ציוני. הוא בז בגלוי לחששות הגזעניים שהובילו את תומכי החוקה לתמוך בכינונה בהקדם לפני שיעלו "פראי האדם ממרוקו ומתימן" כשקבע ש"אין לנו כל הצדקה להתנשא ע"י כך שנקבל חוקים אשר לא ניתן לבאים אחרינו לשנותם. היות ואני נגד יחסנות, אני גם נגד חוקים יחסניים. איננו רשאים לשלול מן הדורות הבאים את זכות ההכרעה". מעניין לדעת ש"הזקן" טען שדרישתם לחוקה באה מתוך פסימיות ואגואיזם של אנשים מבוגרים שחיו איש איש "רק את חייו האישיים - היופי והזוהר לו בעבר, אך עכשיו הוא הזדקן והוא חושב שכל העולם מזדקן אתו", ולכן מנסים להקפיא את עברם הזכור להם לטובה ולמנוע מהדורות הבאים לממש את חירותיהם שלהם.
בניגוד לטענה שבן-גוריון התנגד לחוקה מחשש שתכבול את ידיו, נימוקיו היו אידיאולוגיים גרידא. כפי שכתב השופט חיים כהן (ששימש כיועצו המשפטי באותן שנים): "טיעון זה אינו מתקבל על הדעת. הרי בן-גוריון לא היה 'כבול' ולא היה נותן לחוקה כלשהי לכבול אותו". אמת, זו הייתה תפיסה דמוקרטית וציונית שראתה ב"קול אחד לכל אחד" - הוותיק והעולה החדש, המזרחי והאשכנזי, הצעיר והזקן, התורם והטפיל - את הבסיס לדמוקרטיה והתנגדה להפיכת האזרחים לנתינים חסרי השפעה על החוקים שינהלו את חייהם. על סכנה זו למד בעיקר מניסיון החוקה האמריקאית שנקבעה ע"י המיעוט החזק גם מתוך מטרה להגן על זכויותיו ועל רכושו הפרטי מפני רוב עתידי שיבקש רחמנא ליצלן לחלק באופן שוויוני יותר את המשאבים בחברה. 238 שנים אחרי, קדושת זכות הקניין במשפט האמריקאי למרות שמעל למחצית האמריקאים מחזיקים יחד (!) רק ב-2.5% מהרכוש, מלמדת על הצלחתם.
החוקה לא הייתה כלי דמוקרטי אלא בדיוק ההפך - מגינת המשך מתן המעמד המועדף לזכויות הלבנים
באופן אבסורדי דבריו מקבלים משנה תוקף דווקא מהדוגמא שרבים מתומכי המיזם החוקתי הנוכחי מביאים כחיזוק - החוקה הדרום אפריקאית החדשה. חוקה שאמנם מכילה מגילת זכויות מפוארת ושורת מנגנונים לא פוליטיים שמבטיחים את עליונותה (כמו בית משפט חוקתי, מועצת זכויות האדם ועוד) אך היא כוננה ב-1996 לא כדי לקדם את חירויות הרוב השחור שדוכא באפרטהייד, אלא כדי להרגיע את הלבנים שזכויות היתר שלהם לא ייפגעו באמת כשהרוב יקבל את זכויותיו. נלסון מנדלה, אבי החוקה, הבטיח להם מפורשות ש"דרום אפריקה החדשה לא תישלט ע"י הרוב, אלא ע"י החוקה", זאת כדי למנוע מהלבנים לברוח מהמדינה מחשש שזה יביא לקריסתה. החוקה לא הייתה כלי דמוקרטי אלא בדיוק ההפך - מגינת המשך מתן המעמד המועדף לזכויות הלבנים.
במציאות הישראלית המקוטבת הנוכחית, שדומה בכך מאד לראשית המדינה, כל חוקה שתנסה לכפות מערכת ערכית מחשש ש"פראי האדם" יהפכו לרוב, לא תגן על הדמוקרטיה, אלא תבטלה. לכן, עם כל הפיתוי לפתרונות קסם, קיימת רק דרך אחרת להגן על החירות – באמצעות מאבק סיזיפי יומיומי. בדיוק כמו דיאטה.
