אפילו העובדה שכבר אין חטופים בעזה עדיין לא החזירה לחיי ולדל שפתיי את שאלת "מה שלומך?" שנמחקה מהלקסיקון ב-7 באוקטובר. גם "מה-העניינים-בונים-בניינים?" - עוד לא מבצבצת באופק. למרות המאמצים לייצר שמחת חיים עם אופציה למחלה מדבקת אפילו אני, שבקושי סותמת, הפכתי לסוג של אילמת.
הבוקר, כשיצאתי עם הכלבים, אחד השכנים סימן לי עם היד. ככה, קצת לעוקם. הנחתי שהוא שואל מה המצב אז דיווחתי לו בשמחה, ממש בשמחה, שהמקלט כבר מוכן. ושלא נאלצתי להשקיע יותר מדי בהכנות מפני שהוא מוכן מהפעם הקודמת. רק חידשתי את המים והבמבה. ברור שהנכדים כבר כאן. לא כולם, רק חלק. אלה שאין להם ממ"ד.
בשליש השני של מסלול טיול הבוקר קלטתי שמרוב לחץ אני מלרלרת את עצמי לדעת ואילו השכן סובל בשקט.
הסברתי שאת "איך לחיות במלחמה" כבר למדתי. גם על "איך לחיות בשגרת-מלחמה" כבר נבחנתי, יש אומרים שאפילו הצטיינתי. אבל המציאות של הימים האחרונים חדשה עבורי
אז מיהרתי להתנצל. הסברתי שאת "איך לחיות במלחמה" כבר למדתי. גם על "איך לחיות בשגרת-מלחמה" כבר נבחנתי, יש אומרים שאפילו הצטיינתי. אבל המציאות של הימים האחרונים חדשה עבורי. עם '"איך לנהל שגרה לחוצה מתחת לענן של הפצצה" עדיין לא התמודדתי. ואין קורס מזורז או סדנת הכנה.
מול הבית האדום שבקצה הרחוב השכן שלי (הוא סתם צועד איתי, אין לו כלב) פצה את פיו ושאל מה צריך ללמוד ולתרגל כדי להתמודד עם סימני השאלה שמרחפים מעלינו עשרים-וארבע-שבע. זה לא היה ביוזמתי! אני נשבעת. זה הוא שהרים להנחתה!
אז סיפרתי לשכן שמתוקף תפקידי כסבתא-של אני מקפידה ללבוש מדי בוקר את ההבעה של "איזה יום שמח לי היום", שרק בבקרים חשוכים במיוחד מתחלפת ב"אצלי הכול בסדר". ככה אני שורדת. אבל מול שאלותיהם של הנכדים אני הופכת לחסרת אונים וחסרת עונים.
"כמו?" הוא שאל ושלפתי דוגמית. הנכד משישי-שבת רצה לישון כמו תמיד, ב"חדר הנכדים" שבקומה השנייה, על קירותיו יש מלא כוכבים שכבר לא נוצצים בחושך, ואמא שלו התעקשה שהוא יישן בקומת המרתף, ליד המקלט עם הביסלי והטבלט. ברור שהנכד שאל למה הוא חייב לישון ליד המקלט ואמא שלו ענתה "למקרה ש". והילד, מתוק כזה, התרגז עליה וצעק: "מה 'מקרה ש'? את אמרת לי שהמלחמה נגמרה!"
בשליש האחרון של מסלול הבוקר של הרצל ודרעק (ההורים של נכדיי בחרו את שמותיהם) השכן נעצר והוציא מפיו יותר ממשפט שלם אחד. אלה היו שבע דקות תמימות של הטפת מוסר. בעצבים. הוא טען שהסצינה היתה נמנעת אילו הקשבתי לתחזית שלו, שמבוססת על מקורות מוסמכים. לא מהבור, אבל על יד.
המצח שלי התקמט באחת. לא שעד לאותו הרגע הוא היה חלק. על מה הוא מדבר?
והשכן נטול הכלב שמח, ממש שמח, לפרט: "אמרתי לך שבשישי-שבת טראמפ לא יתחיל שום מתקפה כדי לא לחבל בקבלת הפנים של 'מלניה', הסרט של אשתו".
"נכון, זה מה שאמרת", נאלצתי להודות, "אבל במוצאי שבת כבר היו ביקורות ברשת, די קטלניות, אז חשבתי שטראמפ ינצל את השפל כדי להתחיל את הסרט שלו". ושנינו פרצנו בצחוק מוגזם. איזה כיף! אנחנו מנהלים את טראמפ! הכלבים היו צמאים. "מה המקורות שלך אומרים בעניין הלילה?" שאלתי. "הבוקר הם עוד לא ענו לי", הודה השכן, "אבל אל תדאגי, אעדכן".
