תספאי.
תספאי, התקווה שלי באמהרית, תמיד ראה בעבודה שלו יותר מסתם מנקה רחובות. כמו ארכיאולוג שדרך כד חרס תאר מעשיות מפה ועד הביזאנטים, גם הוא אהב להסתובב ברחובות עם השמות ההיסטוריים, להרים חתיכת בד או פלסטיק, ורגע לפני שהניח בעגלה – לדמיין את הסיפור שמאחורי. רק שעכשיו, כשהוזעק לנקות את כביש 1, ישראל שלמה הייתה זרוקה על האוטוסטרדה, ולא נדרשו רמזים להבין מה קרה.
הדרך הראשית לירושלים הייתה ריקה. בשוליים, פה ושם, שלדי רכבים שרופים. החומות בצד היו מכוסות גרפיטי. "יום הדין הגיע", תספאי קלט אחת מהן. באוויר היה ריח פלסטיק שרוף, ועשן הסתלסל מאפשהו באופק
הדרך הראשית לירושלים הייתה ריקה. בשוליים, פה ושם, שלדי רכבים שרופים. החומות בצד היו מכוסות גרפיטי. "יום הדין הגיע", תספאי קלט אחת מהן. באוויר היה ריח פלסטיק שרוף, ועשן הסתלסל מאפשהו באופק. על הכביש היו סלעים גדולים, וסחף אפר, ובובת ילד בשלולית שמן, ונעליים בודדות זרוקות, וכלבים משוטטים, ושקיות שהתעופפו ברוח.
קחחח. תספאי דרך על שברי זכוכית. מתוך הכביש דלה שלושה פלאיירים, שבאופן מופלא נראו דומים. על אחד נתניהו בכאפיה, על השני בנט בכאפיה ועל השלישי מרדכי דוד בכאפיה.
זה הצחיק אותו.
נס.
רק לפני שבעה חודשים תספאי עלה לישראל. 19 שנה חיכה שהסוכנות היהודית תדפוק לו בבקתת החמר בגונדר, שבתוכה צויר מגן דוד גדול. הוא התרגש כשהנפיקו לו תעודת זהות, ורעד בידיים כשקיבל את הספח לרגל הבחירות הראשונות שלו בארץ הקודש. 27 באוקטובר 2026. לקח זמן עד שהבין שהוא מהבודדים שהתרגשו לקראת הבחירות הללו. אולי כי היה חדש ולא קלט את רוחות האפוקליפסה המנשבות.
תמיד שמע מבת דודתו אלמז, שעלתה ארצה לפניו, שמי שחי בישראל שכח את הנס שבעצם קיום מדינה הזו. ועכשיו, כשהביט על כביש 1, סוף סוף הבין על מה דיברה.
פלאיירים.
מבין הערמות שעל הכביש הוא הרים, אחד אחרי השני, את כרזות הבחירות הקרועות, שכמו סיפרו את סיפור ההידרדרות של המדינה. בעברית רצוצה של אולפן קרא לאט: "מאמין אמיתי לא מתגייס". "לא קו ירוק – לא ישראל". "חוזה ישראלי חדש: משרתים, עובדים, מקבלים אזרחות". "רק פתק אלינו יבטיח – היועמ"שית וכל שופטי העליון למאסר". "אל תצביעו לשמאלנים מציתי מצודת זאב". "אל תצביעו לקיצוניים שורפי בניין בית המשפט העליון". "מסיתים, רצחתם עיתונאי". "לא אחים ולא שותפים". "שימו 'יש' בקלפי, למדינת יהודה". "יחד ננקה את המדינה מבוגדים". "זה אנחנו או הם".
התקווה.
טיפות זעירות החלו לרדת ולהרטיב את הכאוס. תספאי פרס כף יד אליהן. מוזר. רק לפני 48 שעות הרחובות סערו. וקבוצות אלימות שהבעירו וחסמו אחד את השני מלהצביע, וקלפיות שהושחתו, וקולות נפץ, וקריאות במגפון להסתגר בבתים, וצבא שנקרא לעשות סדר — ועכשיו דממה. רק רוחות רפאים הסתובבו בחוץ.
תספאי התיישב על המדרכה. ייקח לו שנים על שנים לנקות הכל. ומי יודע אם בכלל ישלמו לו, ואם נשארו בנקים וביטוח לאומי. קצת לפני שעלה ארצה, נזכר, אלמז אמרה לו שיחשוב על זה שוב. ארץ זבת חלב ודבש, ציינה, לא למדה כלום מהשישה באוקטובר, ואסון בסוף יבוא.
תספאי, התקווה שלי באמהרית, התרומם, ועם המטאטא החל לגרוף. אולי, אמר לעצמו, בשביל זה מטוס הציפור הוביל אותו דווקא לכאן, הדרך העולה לירושלים הקדושה. כדי שיעזור לנקות את מה שהיה קודם.
