באולפנה העירונית בה למדתי היה לנו מורה נערץ לערבית. איש מרשים, דקדקן וחילוני. במפגש הראשון לא יכולנו לדעת את זה, בכל זאת, הוא נכנס כשכיפה לראשו. אבל בסוף השיעור השני הוא אמר בכנות: חשוב לי שתדעו שאני חילוני, ואני עם כיפה לבקשת בית הספר. אני רוצה לכבד את כללי המקום. הערכנו אותו מאד. יותר מעשרים שנה חלפו, אבל הרבה לא השתנה. בבתי ספר דתיים לא תמצאו כמעט מורות חילוניות, ומי שתגיע ללמד תחתום על מסמך שבין היתר מידע אותה כי למנהלת החינוך הדתי יש סמכות לפטר מורה "מנימוקים דתיים או מטעמים שבאורח חיים".
למה זה מעניין? כי השבוע נודע דבר מינויה של מפקחת חדשה ללימודי אזרחות, ד"ר יעל דוקוב-רויטמן, מנהלת אולפנה לשעבר. מיד כל צד נכנס לתפקידיו האוטומטיים. נציגי החילונים זעקו מחשש להדתה, לחינוך לערכים ימניים, ולנסיונות חינוך מחדש של חילונים. דתיים היתממו ותהו מדוע נוקטים החילונים במקארתיזם ופוסלים אישה רק כיוון שהיא דתיה. לפסול אישה מתפקיד ניהולי אך ורק בגלל המגזר אליו היא שייכת זו בהחלט עמדה פסולה מאד, אבל להתעלם מההקשר, שהוא העיוות המבני של משרד החינוך שמעניק כוח, שליטה ותקציבים בהעדפת יתר לשבט אחד זה כבר ממש עיוורון.
אז מה קרה פה? נפרק ונרכיב. לכל מקצוע יש מפקח. לחלק מהמקצועות המפקח משותף לכל הזרמים הממלכתיים (כמו אזרחות למשל). לחלק מהמקצועות יש פיקוח נפרד לממלכתי ולממלכתי-דתי (כמו בתנ"ך, ואפילו בהיסטוריה). אבל, זו רק חלק מהתמונה. בעוד שלחינוך הממלכתי-דתי יש את מועצת החמ"ד ואת מנהלת החמ"ד, מסננת מגזרית דקה שמנהלת משא ומתן מול המערכת הממלכתית הגדולה על כל תוכן שנכנס אליה, לחינוך הממלכתי אין מקבילה כזו. ולמה? בקום המדינה היה הגיון מסדר לפיו הזרם הממלכתי הוא התשתית שמשותפת לכולם ויש לה שני רבדים: רובד ממלכתי, לא צבוע מגזרית, ורובד נוסף שיש בו התאמות לאוכלוסיה הדתית והערבית על גבי אותה תשתית משותפת.
אבל, לאורך השנים הזרם הממלכתי המשותף יובש וצומק. הזרם הממלכתי-דתי הפך לכמעט עצמאי מהחינוך הממלכתי. כל מערכת נבדלת בתוכנית לימודים משלה, יש לה סטנדרט אחר לפתיחת מוסדות, מאזן שונה בין חינוך פרטי וציבורי, גודל כיתות שונה, איכות ואופי מורים שונה, אופי מוסדות שונה (נפרד/מעורב), גובה תשלומי הורים שונה, ועוד. ההבדלים הללו מובילים לפערים ניכרים בתקצוב לתלמיד בכל אחת ממערכות החינוך. הפער לטובת תקציב תלמיד בחינוך העל-יסודי במערכת החינוך הדתית-לאומית לתלמיד במערכת החילונית יכול להגיע לכדי 30%, והפער מתלמיד במערכת החינוך הערבית לכדי 60%.
מוסדות החמ"ד (החינוך הממלכתי-הדתי) הם פאר היצירה המגזרית. המגזר משקיע את מירב המשאבים הפוליטיים שלו בקידום החינוך האידיאולוגי במוסדות אלו. ומה קורה בחינוך הממלכתי, שנותן מענה לרוב החילוני-מסורתי?
מוסדות החמ"ד (החינוך הממלכתי-הדתי) הם פאר היצירה המגזרית. המגזר משקיע את מירב המשאבים הפוליטיים שלו בקידום החינוך האידיאולוגי במוסדות אלו. ומה קורה בחינוך הממלכתי, שנותן מענה לרוב החילוני-מסורתי? שם, בשל המחויבות לממלכתיות שמשרתת את כולם, אין כמעט בכלל חינוך ערכי או פוליטי צבוע. אין קו אידיאולוגי מובחן. אין כמעט שעות המוקדשות לעיצוב זהות ושייכות. וכמובן, בזרם הממלכתי מלמדים כולם ללא תנאים: יהודים וערבים, דתיים וחילונים.
ומי מעצב את התשתית הממלכתית המשותפת לכולם? מזמן לא החילונים. התפקיד החשוב ביותר במשרד החינוך מבחינת עיצוב המדיניות החינוכית של משרד החינוך הוא תפקיד יו"ר המזכירות הפדגוגית. התפקיד הקריטי הזה מעצב בפועל את כל המערכת. משנת 2016 ועד היום כל מי שכיהנו בתפקיד היו בכירים מהמערכת הדתית, מלבד אחת, שכיהנה חודשים ספורים בשנת 2023. כך בפועל אנשי חינוך (טובים, נפלאים, מוכשרים) מהחינוך הממלכתי-דתי מעצבים את החינוך הממלכתי-עברי, שאין לו שומרי סף המגנים על הקו הערכי שלו. ולחינוך הדתי יש שומרי סף מאד נוקשים המגנים עליו מכל תפיסת עולם שאינה מתיישרת איתו.
אז מה עושים? אפשר להמשיך להפחיד את הציבור מפני מפקחת דתיה, או להיתמם כאילו אין שום בעיה. או שאפשר לפעול באומץ לשינוי מבני במשרד החינוך. שינוי מבורך שיטיב עם כולם, במסגרתו יש זרם ממלכתי אחד חזק – לחילונים, מסורתיים, חרדים וערבים. בתפקידי המפתח של הזרם הממלכתי יושבים כולם, באופן מגוון. המפקחת הדתיה לצד החילונית. הערבי לצד החרדי. ובהתאמה, כרובד נוסף, ישנה מועצה ערכית-חינוכית לכל זרם שאחראית לשמור על צרכיו, ערכיו ותפיסת עולמו. בדיוק כמו שיש את מועצת החמ"ד, תקום סוף סוף מועצה ממלכתית-עברית, מועצה ממלכתית-ערבית ומועצה ממלכתית-חרדית. הפתרון המתבקש הזה מייצר תשתית משותפת עבה, עם התאמה זהותית-ערכית מתבקשת. הוא רותם את השבטים לרעיון הממלכתי, במקום לטפח ג'ונגל. הוא לא גוזל מאף אחד, אלא מוסיף לכולם. הלוואי.
