יש אנשים החושבים שבהינתן ממשלה שאיננה "ימין על מלא" צריך יהיה להקפיא מצב, ולא יהיה צורך באיזון היחס בין הרשויות בישראל. הם טועים. אין ספק שאיזון מחודש בין הרשויות חייב לקרות, ויקרה. הרשות השופטת תיאלץ לקבל גבולות גזרה ברורים הרבה יותר לפעילותה, והרשות המחוקקת תהיה מוכרחה להתחזק. מי שסבור שהביקורת הימנית על בית המשפט היא אך ורק צביעות, ושבהינתן ברית פוליטית אחרת ניתן יהיה לחזור למצב של אתמול, פשוט אינו מבין את הסיטואציה הנוכחית.
הנה אמת מרה: החברה הישראלית הבינה את השיעור הלא-נכון מהמאבק סביב הרפורמה המשפטית. הימין הקואליציוני הגיע למסקנה שאין שום מוכנות לעשות פשרות, ושיש כאן קרב של "הכל או כלום". המסקנה הזו לא הייתה תלושה מהמציאות: במשך שנים רבות מדיניות מערכת המשפט הייתה להתנגד לכל ניסיון לשינוי. מנגד, בחלק מהמחנה השני נתפסה ההתנגדות הרחבה לרפורמה כמעין משאל עם ברחובות, שלפיו חלקים משמעותיים בחברה הישראלית מתנגדים לכל שינוי במערכת המשפט.
רק 15 אחוזים מכלל הציבור הישראלי באמת מתנגדים לרפורמה משמעותית ביחסי השלטון והמערכת המשפטית. רוב מוחץ של 69 אחוזים מהישראלים תומך בשינוי משמעותי ברמה כזו או אחרת
אלא שהנתונים של אתר "המדד" מפריכים את שתי התפיסות הללו. ראשית, הנתונים מראים שרק 15 אחוזים מכלל הציבור הישראלי באמת מתנגדים לרפורמה משמעותית ביחסי השלטון והמערכת המשפטית. רוב מוחץ של 69 אחוזים מהישראלים תומך בשינוי משמעותי ברמה כזו או אחרת.
שנית, המסקנה של הקואליציה שמדובר בקרב של "הכל או כלום" מתעלמת מהקבוצה הגדולה והמשמעותית ביותר במרכז המפה. כ-31 אחוזים מהישראלים (ובאופן מעניין אף 44 אחוזים מהציבור הערבי) מעידים שהם בעד רפורמה משמעותית, אך מתנים אותה בהסכמה רחבה. זוהי קבוצה עצומה שאינה מקבלת את הדיכוטומיה של "ניצחון מוחלט" או "הקפאת מצב", אלא דורשת תיקון עמוק שייעשה יחד, ולא מתוך הכרעה מחנאית.
למעשה דעת הקהל מלמדת שהציבור לא נלחם על השארת הסטטוס קוו, שנשבר ממילא, אך הוא גם לא מעוניין בדריסה חד-צדדית. רוב הישראלים נמצאים בנקודה שבה הם מכירים בצורך באיזון מחודש בין הרשויות ובקביעת גבולות גזרה ברורים יותר למערכת המשפט, אך הם מחפשים את הדרך לעשות זאת מבלי לקרוע את החברה הישראלית לגזרים.
וישנה אמת נוספת, קשה יותר לעיכול: הסכמה רחבה אינה חזות הכל. אמנם הציבור משתוקק להסכמה, אך במבחן המעשה, רפורמה יכולה להיות גרועה גם אם תושג עליה פשרה, ומנגד להיות מוצלחת מאוד גם אם לא תזכה לקונצנזוס.
רפורמה ראויה צריכה להישען על התובנה העתיקה של האבות המייסדים של ארה"ב: הטבע האנושי דוחף כל בעל שררה – בין אם הוא נבחר ציבור בכנסת ובין אם הוא שופט – לנסות למקסם את כוחו. הטרגדיה הישראלית נובעת מכך שיצרנו זירה של שני מוקדי כוח בלבד, שמתנגשים חזיתית זה בזה. כדי להחזיר את האיזון למדינה עלינו לייצר מוקדי כוח נוספים, על בסיס הרשות המחוקקת – יצירת מוסדות שבהם האמביציה האישית של נציג אחד תגביל את זו של האחר. רק פיצול הכוח למוקדים רבים יותר יבטיח שהאינטרס האישי של הפוליטיקאי והשופט ישרת, בסופו של דבר, את הריסון הנדרש למערכות כולן.
