ביולי 2012 התנהל באיראן שיח נרחב וחריג סביב יום השנה ה-24 להחלטת מנהיג איראן לשעבר, אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, לאמץ ב-1988 את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 598 ולהסכים להפסקת אש עם עיראק בתום מלחמת שמונה השנים בין המדינות. החלטתו הדרמטית התקבלה בניגוד גמור לעמדתו הבלתי מתפשרת עד אז ולדרישתו להמשיך להילחם עד להפלתו הסופית של סדאם חוסיין. לדבריו, הייתה החלטה זו שקולה לשתיית "כוס תרעלה".
האתר הרשמי של מנהיג איראן, עלי חמינאי, הביא אז בעמודו הראשי קטעים נבחרים מהתייחסויותיו לאורך השנים להחלטת קודמו, שבהן ביטא חמינאי את תמיכתו בקבלת ההחלטה. לדבריו, כאשר האינטרסים של האיסלאם והמהפכה דורשים זאת, יש לאמץ עמדה שעל פניה שונה ב-180 מעלות מהעמדה הקודמת. כך הוכשרה הקרקע לפשרה איראנית מול המערב בסוגיית הגרעין, שאכן הושגה כעבור שלוש שנים בחתימה על הסכם הגרעין ההיסטורי בין איראן למערב.
בימים אלה, שבהם הרפובליקה האיסלאמית ניצבת בפני רגע הכרעה נוסף לנוכח המשבר הפנימי והאפשרות לתקיפה צבאית אמריקאית, עולה מחדש השאלה אם חמינאי עשוי להידרש בקרוב להחליט אם גם הוא מוכן "לשתות את כוס התרעלה". מנהיג איראן כבר הוכיח שהוא מסוגל להסכים לפשרות טקטיות, בדומה למה שעשה כאשר הסכים להסיג את תוכנית הגרעין בתמורה להסרת הסנקציות המערביות מעל ארצו. בנאום בספטמבר 2013 הצהיר חמינאי כי אינו מתנגד למהלך דיפלומטי מותנה ומוגבל עם המערב ותומך בגישה שכינה "גמישות אמיצה", בדומה לאימאם השיעי השני, חסן בן-עלי, שהסכים בשנת 661 לספירה לחתום על חוזה שלום זמני עם הח'ליף האומיי מועאויה בן אבו-סופיאן שבו ויתר על תביעותיו לשלטון. עמדה זו ביטאה נכונות לפשרה כל עוד היא משרתת את שרידות המשטר, אך מבלי לוותר על עקרונות היסוד או על נכסים אסטרטגיים.
סירוב מצידו של חמינאי לוויתורים מרחיקי לכת, לרבות בתחום הטילים, עלול לדרדר את ארצו לעימות צבאי קשה עם ארצות-הברית. לעומת זאת, נכונותו לוותר על תעודת הביטוח האחרונה שנותרה בידיו לא תציל, בראייתו, את המשטר אלא רק תקרב את קיצו
ואכן, ההתגמשות שהובילה להסכם הגרעין הייתה, בראיית חמינאי, בבחינת הסדר זמני שהותיר בידי איראן יכולות ותשתיות שיכלו לשמש אותה בעתיד לחידוש תוכנית הגרעין. ואולם, פרישת דונלד טראמפ מההסכם ב-2018 נתפסה בעיניו כהוכחה לתפיסה שלפיה תוכנית הגרעין הייתה רק תירוץ ללחוץ על איראן, לבודדה ולהחלישה כדי להכשיר את הקרקע למימוש היעד האולטימטיבי: הפלת המשטר האיסלאמי.
חמינאי עשוי גם הפעם להסכים לפשרות טקטיות בסוגיית הגרעין על מנת להסיר את איום התקיפה הצבאית. יתר על כן, העובדה כי מאז מלחמת 12 הימים ביוני 2025 איראן אינה מעשירה אורניום מאפשרת לה, לכאורה, להסכים להמשך המצב הנוכחי מבלי שהדבר ייתפס כוויתור משמעותי במיוחד. טהרן תידרש אמנם לוויתורים נוספים בהקשר לתוכנית הגרעין, כדוגמת הסכמה להוציא מחוץ לשטחה את 450 ק"ג האורניום המועשר לרמה של 60 אחוזים שנותרו ברשותה, ואולי אף להסכים לשובם של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. עם זאת, גם ויתורים אלה עשויים להיתפס בעיניה כפשרה סבירה והכרחית לנוכח המצוקה שאליה נקלעה. פשרה כזו עשויה לא רק למנוע את התקיפה האמריקאית אלא גם לספק למשטר חבל הצלה במצבו הקשה הנוכחי.
הספק המוטל
לעומת זאת, נכונות מצד חמינאי להסכים לוויתורים גם בשתי הסוגיות הנוספות שהועלו מצד ארצות-הברית: תוכנית הטילים הבליסטיים והסיוע לשלוחים האזוריים של איראן, מוטלת בספק רב. מערך הטילים נותר כיום מרכיב ההרתעה היעיל היחיד בידי איראן לנוכח הפגיעה הקשה ביכולות הגרעין והשלוחים. ויתור עליו אינו נתפס כפשרה מצילת משטר אלא כחתימה על כתב כניעה, שלא זו בלבד שלא תמנע ניסיון אמריקאי להפלת המשטר אלא אף תחריף את פגיעותה של הרפובליקה האיסלאמית ותזרז את המאמצים להפילה.
יתר על כן, ספק אם חמינאי אכן משוכנע שיש ביכולתה של ארצות-הברית לממש – חרף הנוכחות הצבאית המרשימה שלה באזור – את היעד של הפלת המשטר האיראני. גם בתרחיש שבו ארצות-הברית תצליח להביא לסילוק חמינאי מן השלטון – בדומה למה שעשתה בוונצואלה – אין בכך בהכרח כדי לאיים על עצם שרידותו של המשטר האיסלאמי. לפיכך, בעוד הסכמת ח'ומייני לשתות את "כוס התרעלה" ב-1988 נתפסה בעיני יורשו כמהלך שהציל את המשטר, הרי שוויתור על רכיבי מפתח בתפיסת ההרתעה האיראנית, ובראשם מערך הטילים, נתפס בעיניו כמהלך שעלול להיות מסוכן אף יותר מעימות צבאי.
רז צימט בסיכומו של דבר, סירוב מצידו של חמינאי לוויתורים מרחיקי לכת, לרבות בתחום הטילים, עלול לדרדר את ארצו לעימות צבאי קשה עם ארצות-הברית. לעומת זאת, נכונותו לוותר על תעודת הביטוח האחרונה שנותרה בידיו לא תציל, בראייתו, את המשטר אלא רק תקרב את קיצו. מבחינה זו, הדילמה הניצבת בפניו קשה אף יותר מזו שניצבה בפני קודמו, משום שהשאלה אינה אם לשתות את "כוס התרעלה" כדי לשמר את משטרו אלא באיזה רעל לבחור: זה שעלול לסכן אותו בטווח הקצר או כזה שעלול לזרז את קריסתו בהמשך. כעת נותר לראות אם הפשרות, שטהרן עשויה להסכים להן, יספיקו כדי להגיע להסכם עם ממשל טראמפ.
ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומומחה לאיראן במרכז אליאנס באוניברסיטת תל-אביב
