בשנים האחרונות טבעם של דיונים חסויים השתנה. אם בעבר היינו צריכים לחכות חמש, עשר או 50 שנים עד לחשיפת הפרוטוקולים, כיום הצורך הפוליטי הוא שמכתיב את מועד הפרסום. הייתה ישיבת קבינט סוערת? תשמעו על כך. הייתה מריבה בישיבת ממשלה? קרוב לוודאי שתשמעו את קולות הניצים.
1 צפייה בגלריה
הפגנה ועצרת מחאה בכיכר הבימה של משפחות מועצת אוקטובר בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית
(צילום: דנה קופל)
בחמישי האחרון הטיל ראש הממשלה נתניהו פצצה ארכיונית יוצאת דופן: הצהרתו הכתובה למבקר המדינה, לאחר שגם הציג אותה בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בזה אחר זה חשף ראש הממשלה ציטוטים של ראשי מערכות הביטחון שמציגים את רצונו לחסל ולרדוף את ראשי חמאס - לפני 7 באוקטובר. לפי המסמך, הרמטכ"ל כוכבי טען שזה לא שווה את המחירים, איזנקוט קרא להכיל את האירועים ורונן בר טען כי לא יהיה נכון לחסל את סלאח אל-עארורי. במענה לשאלה אחרת של המבקר, הראה נתניהו כיצד ראשי מערכת הביטחון הצהירו שחמאס לא יפתח במלחמה, כי הוא רוצה שקט. הטבות כלכליות יובילו לשקט. גם כאשר הוא או אחרים התריעו מפני פלישה קרקעית, נופנפה טענתו כלאחר יד.
נניח, לשם הדיון, שכל דבריו של נתניהו אמת וכי אשמתו בטבח נובעת רק מהכשל הצבאי והמודיעיני. במקרה כזה, אי-אפשר שלא להתפלא מדוע נמנע עד כה מהקמת ועדת חקירה לטבח. בימין יש שני טיעונים מרכזיים. הראשון מתייחס לוועדת חקירה שבראשה יעמוד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, ולכך שהעימות הבלתי פוסק יוביל את עמית להטיל אחריות אישית על ראשי הדרג המדיני. הטיעון השני הוא שהמערכת המשפטית, שכבלה את ידיו של צה"ל, לא תוכל לחקור את עצמה באופן אובייקטיבי.
לטיעונים הללו יש רגליים, אך הן מוליכות חזרה אל הדרג הפוליטי - שמסרב להכיר בקיומו של נשיא בית המשפט העליון, ומראה פעם אחר פעם כי אינו מוכן להקים את ועדת החקירה כלל, בטענה שההרכב עלול להגיע עם גזר דין ידוע מראש. למרבה הצער, הבטחות ראשי האופוזיציה להקים ועדת חקירה ממלכתית נראות כאילו גם הן מונעות מריצה אחוזת אמוק אל עבר ראשו של נתניהו, ולא לחקר האמת.
כדי לענות על חששות וחשדות הימין צריך להבין מה התכלית של אותה ועדת חקירה. הטעויות שהובילו למחדל כבר נעשו, הן ידועות, ואפשר לציין רק כמה מהן: התפיסה שחמאס מורתע, ההנחה השגויה שהטבות כלכליות ירככו את שאיפותיו הלאומניות, ההסתמכות על הטכנולוגיה ובה בעת ההתעלמות ממנה, אי-מעקב אחר דברי חמאס הגלויים, ההתמכרות לשקט המדומה, היעדר מוכנות הכוחות ודלילותם, ומעל לכל - אי-הרצון להשמיד ולהכריע את האויב (בנקודה זו, נתניהו לא שונה מאף אחד מראשי מערכות הביטחון שצוטטו במסמך או מיריביו הפוליטיים).
עקיבא לםדניס ויסלפוכשיובל שטייניץ דרש לחקור את מחדלי המודיעין בלוב ובעיראק, ראשי הצבא נעמדו על רגליהם האחוריות כדי למנוע את החקירה הפרלמנטרית. בתבונה רבה, שטייניץ עיקר את הוועדה מהטלת אחריות אישית, כי הנורמות שנלמדו היו העיקר. ייתכן שבמצב הפוליטי הנוכחי, אין מנוס מלנהוג בדרך דומה. המחדל ברור, והציבור וההיסטוריה ישפטו. הקורבנות כבר אינם איתנו, אבל אם לא נלמד דבר מהכשלים הללו, באופן יסודי ומעמיק, כשקו הגבול ייפרץ שוב אנו עלולים למצוא את עצמנו בפני אתגר דומה. שאלת האשמה היא מלחמת האתמול, אבל כדי לנצח במלחמה שתבוא מחר אנו מוכרחים להפיק מסקנות אופרטיביות. את זה אי-אפשר לעשות בדיווחים למבקר המדינה בהדלפה חד-צדדית של סטנוגרמות.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.02.26
