גם אם מאמצים לכאורה את טיעוני המסמך שהציג נתניהו בשבוע שעבר בנוגע לשורשי מחדל 7 באוקטובר, נותרת עדיין תמיהה נוקבת: איך ייתכן שעד המלחמה אימץ הדרג המדיני ב"צייתנות" את כל הערכות מערכת הביטחון, בלי ערעור עליהן או תהייה מדוע יש מונוליטיות והסכמה בין גורמי הביטחון, והאם יש גם דעות אחרות בגופים השונים.
המסמך שהציג ראש הממשלה מציג לכאורה חציצה מלאכותית ומגמתית בין טועים ומפוכחים, ובכך מבטיח שקונספציות העבר לא יילמדו לעומק ולא יזכו לטיפול שורש, ולכן גם סביר שישתמרו ויחזרו על עצמן. בפועל, רעיונות מובילים ערב 7 באוקטובר, ובראשם ההסדרה וההכלה ברצועה, שנשענו על ההנחה שניתן לכפוף אידיאולוגיה באמצעות כסף, לא נוצרו בלעדית במערכת הביטחון ואז "נכפו" על הדרג המדיני, אלא התהוו במסגרת שיח שוטף ורב-שנים בין שני הדרגים, שיצר ליקוי מאורות קולקטיבי.
הציבור הישראלי, שהפגין עמידה איתנה וגבורה באחת המערכות הכבדות בתולדות הסכסוך, זכאי לתחקיר ממלכתי נוקב ומהימן, וחייב לדרוש אמת שהיא האמצעי לאתר ליקויים, להפיק לקחים ולתקן, על מנת להבטיח שרידות
אבני היסוד של הקונספציה, ובראשן הפער החריף בהבנת האויב (שנובע בין היתר מאי-היכרות של רבים בדרג הביטחוני והמדיני עם תרבותו ושפתו), הזלזול העמוק בו והביטחון העצמי בכוח ההתרעה ובעליונות המודיעינית של ישראל, לא היו מנת חלקם של אנשי הביטחון בלבד, אלא גם של הדרג המדיני, שרבים בו יצרו וטיפחו בעצמם תפיסות ברוח הקונספציה.
פנטזיות שחוללו נזק כבד
ברקע ניצבת שאלה מטרידה לא פחות: איך ייתכן שהדרג המדיני שטוען כי לא היה נגוע בקונספציות (בניגוד, לשיטתו, למערכת הביטחון) ומתיימר להצטייר כמתקן מפוכח של ליקויי העבר, ברא במהלך המלחמה פנטזיות שחוללו נזק כבד, וגילמו את כל הסממנים של קונספציית העבר שקרסה. על המחדלים שנוצרו אחרי 7 באוקטובר כבר חתום לגמרי הדרג המדיני, בלי יכולת להפילם על גורמי הביטחון. במסגרת זאת בולטות המיליציות שישראל מטפחת ברצועה: טבען מפוקפק (כולל מעורבות בפלילים ובטרור), הן ניגפו על ידי חמאס מיד לאחר סיום המלחמה, וזוכות לדימוי של משת"פים ברחוב הפלסטיני - מה שלא מפריע לישראל להמשיך לספק להן ציוד, כסף ונשק. וכפי שיואב זיתון חשף כאן שלשום, יש במערכת הביטחון מי שכבר מתריעים שהנשק המסופק למיליציות עלול להיות מופנה בעתיד נגד ישראל.
מיזם המיליציות, הנשען על הפנטזיה הישראלית הוותיקה לטפח חמולות כחלופה להנהגות פלסטיניות, קשור לעוד פרויקטים שקרסו, לא תוחקרו, והיוו פתח לכישלונות נוספים. בראשם: ה-GHF (מנגנון הסיוע ההומניטרי שסמוטריץ' הגדיר "תפנית דרמטית במערכה") שנקבר בחולות עזה, בעוד הוגיו המצדדים בעיצוב תודעה באמצעים כלכליים (עקרון יסוד בקונספציית 7 באוקטובר...) ממשיכים להשפיע על מדיניות ישראל; ועידוד ההגירה מהרצועה – ביטוי חריף במיוחד לכך שמאז 7 באוקטובר ישראל התמכרה לפנטזיות ומעדיפה אותן על פני אסטרטגיות מפוכחות.
היות שלא נהוג בישראל בימים אלה להתמודד עם כישלונות, קל וחומר להתייחס ברצינות להתרעות או ללמוד מההיסטוריה שלנו ושל אחרים (כותב המאמר מפרסם למעלה משנה אזהרות רבות בנוגע לכלל המיזמים שכשלו, ובפרט המיליציות), איש לא רואה צורך לעצור לרגע ולחשב מסלול מחדש, מה שמביא להיווצרות דינמיקה הרסנית של דילוג רווי ביטחון מכישלון אחד לשני.
ניסיון נרמול
המסמך שהוצג בשבוע שעבר והיעדר הביקורת סביב המחדלים שנוצרו אחרי 7 באוקטובר, אינם רק ביטוי לקושי כרוני להתמודד עם כישלונות, אלא לא פעם לניסיון נרמול שלהם והצגתם כהישגים. זוהי עוד בבואה להפיכת ישראל בהדרגה ל"מדינה פוסט-מודרניסטית", שבה קשה להבחין בין אמת לבדיה ובין רע לטוב, וכל טיעון נבחן אך ורק לאור אמת המידה – האם הוא מיטיב עם נתניהו או מזיק לו. שיקול דעת, ראייה מורכבת, ובפרט היכולת להודות בטעויות, כל אלה נכחדים בשיח הישראלי. ובעקבות כך, מה שנתפס בעבר בקונצנזוס כעבירות וכמשגים, הופך למקור חיקוי, ואנשי שוליים, חלקם נקלים, נהיים גיבורים. במקום יצירת סמלים וערכים משותפים ומאחדים, מהונדסים כאלה השייכים בלעדית למחנה אחד, והם מוצבים בניגוד חריף לאלה של המחנה היריב מבית.
מיכאל מילשטייןהציבור הישראלי, שהפגין עמידה איתנה וגבורה באחת המערכות הכבדות בתולדות הסכסוך, זכאי לתחקיר ממלכתי נוקב ומהימן, וחייב לדרוש אמת שהיא האמצעי לאתר ליקויים, להפיק לקחים ולתקן, על מנת להבטיח שרידות. במקום זאת, הציבור מקבל פרויקט מתיש של עיצוב נרטיבים היסטוריים, תוך קעקוע ערך נטילת האחריות. באופן הזה, מה שיכול היה להיות מלחמת התקומה, כלומר עימות הרואי שמשמש כור היתוך אשר ממנו נבראת ישראל חדשה, מלוכדת יותר ומדויקת יותר בניסוח יעדיה, הופך לאירוע שמעמיק קרעים ויוצר אחרים, וכולא את המדינה כולה בטלטלה בלתי נגמרת. וכך, בעוד האתגרים החיצוניים על ישראל פחתו דרמטית נוכח הפגיעה האנושה באויביה, נראה שאלה הפנימיים רק מתעצמים, ולא מופרך לתארם כאיום הקיומי האמיתי כיום.
